אנומיה – העדר נורמה, אין מחויבות למשהו מוגדר, ככל שיש פחות מגע עם אוכלוסיית היעד כך יהיה הפרט פחות מחויב לאותה אוכלוסייה.

אינטרקציה – עם אחרים גורמת לפרט שידע מה מצופה ממנו לעשות, מביאה ללכידות חברתית ויוצרת תחושה של סולידריות ככל שיש קשר עם החברה כך

תהיה שליטה מוגברת של החברה על הפרט.

תודעה חברתית/קולקטיבית – המודעות של הפרט על היותו חלק מחברה נתונה ולנורמות המחויבות בה.

פיקוח חברתי – אופן ההתנהגות של החברה למי שחורג מהנורמות שנהוגות בה.

עובדה חברתית – היא כל צורת פעולה בין אם היא קבועה או לא שיכולה להפעיל על היחיד כפיה חיצונית או כל צורת פעולה שהיא כללית לאורכה של

חברה נתונה ובו זמנית היא קיימת בזכות עצמה ובאופן בלתי תלוי בגילוייה בתוך הפרט.

עובדה חברתית היא כללית בגלל שהיא קולקטיבית ולא קולקטיבית בגלל שהיא כללית.

שלושה מאפיינים:

• חיצונית – קיימת מחוץ לתודעת היחיד, אובייקטיבית.

• כפייה – עובדה חברתית מכוננת בכוח ציווי וכפייה (אילוץ) קיימת כל הזמן בין אם מרגישים אותה או לא אנו נרגיש כפייה רק כאשר נתנגד לה.

• קולקטיבית – של כולם מעבר לפרט מכיל מספר רב של אנשים (לא כל דבר שהוא קולקטיבי הוא עובדה חברתי – אוכל שינה אבל איך לאכול ולישון זה כן עובדה חברתית).

זרמים חברתיים – עובדה חברתית שאינה ממוסדת בד"כ זמנית מאופיינת בהתארגנות ספונטנית תלוית זמן ומצב (הפגנה).

צורות קיום – עובדה חברתית הבאה לידי ביטוי בעיקר בתצורה חומרית – אופן בניית ערים סגנון בנייה צורות לבוש.

תלות הדדית – המודרניזציה גורמת לדיפרנצאציה – שונות בתפקידים זה גורם לאינטראקציה גדולה יותר כיוון שהתלות ההדדית גדלה ולכן התודעה

הקולקטיבית גדולה יותר, הפיקוח חזק יותר תלות גדולה וגם הסולידריות/מוסר שלנו גדלה.

אורגניזם – דרקהיים מדמה את החברה לאורגניזם חי ככל שיש לו חלוקה פנימית גדולה יותר הוא יותר מפותח ומשוכלל.

לתודעה החברתית יש מנגנוניי פיקוח ממוסדים: חוקים משטרה בתי כלא וכ"ו, לעובדה חברתית יש מנגנוניי כפייה דרך סוכני הסוציאליזציה כמו מערכת החינוך, מעבירים את הנורמות לילדים אין כישלון. אם יש כישלון / סטייה זה מלכד כיוון שהחברה נגד אותו אדם.

התיאוריה עוסקת במבנה ותפקידים ולא באנשים.

החברה היא מערכת מתפקדת בו כל מוסד תופעה ופרט תורמים לתפקודו, החברה משולה לאורגניזם משוכלל – מתוכנן לאתר בעיות ולהתגבר עליהן.

המציאות הקיימת זה מה שרצוי, האדם הוא קונפורמי, תיאוריה סטאטית לא יכולה להסביר שינויי, שינויים בתיאוריה זו הנם איטיים וארוכי טווח.

מאפייני הגישה הפונקציונליסטית:

• תפיסת החברה כאורגניזם – מערכת המורכבת מתת מערכות התלויות זו בזו ויש ביניהן זיקה וקשרי גומלין.

• תפיסת השינויים בחברה כדיפרנצאציה (התפצלות למטרת התייעלות) של האורגניזם – שינוי בחברה תמיד חיובי ויקרה רק כאשר תהיה מורכבות חברתית גדולה יותר.

• האדם הוא קונפורמי במערכת.

• תפיסת החברה כשומרת על איזון ושיווי משקל.

• כל תהליך תופעה או מצב חברתי תורמים ליציבות החברתית וחיוניים לסדר החברתי.

כל מוסד חברתי חייב למלא פונקציה בחברה אם לא הוא יעלם. סטייה ואי שוויון חלקים חשובים במערכת וחייבים להתקיים.

תפיסתו של פרסונס היא תפיסה מערכתית, עוסק במערכת הפעולה – מכלול התנהגויות האנושיות ומערכת היחסים ביניהן – קשורות ומשפיעות זו על זו:

מחוץ למערכת הפעולה יש מערכת חיצונית – מציאות אולטימטיבית לא תלויה בבני אדם אלוהים וטבע – הגורם היחיד שלא צריך להתאים עצמו לבני האדם אלא להפך.

תת המערכות משפיעות אחת על השניה כאשר התרבות למעלה משפיעה על כולן – קברנטיקה – איפה שהידע נמצאת גם השליטה.

בכדי להבין חברה יש לבחון את התרבות שלה.

ביקורת :

לא מסבירה שינוי גדול ומהיר – בעיות מוסברות רק לאחר שהן מתעוררות.

אין התייחסות לפרט – האדם רק ממלא פונקציה, קונפורמי .

תיאוריה של הממסד – מצדיק את הסדר החברתי הקיים כמובן מאליו כנכון צודק ולגיטימי.

הנחת היסוד של כותבי המאמר היא שלכל מערכת חברתית יש צורך אוניברסלי לעשות שני דברים:

• לאייש את העמדות והתפקידים החברתיים באנשים המתאימים.

• לשמר רמת מוטיבציה שתאפשר מילוי החובות הנדרשות לאותה עמדה.

זו גישה פונקציונליסטית כיוון שמדברים על צורך שהוא צורך חברתי, צורך תפקודי.

החברה בנויה כפרמידה – בסיס רחב וככל שעולים המקום קטן יותר. מנגנון אי שוויון.

רק האנשים המוכשרים ומתאימים יגיעו לראש הפרמידה, התגמולים (כסף, בידור, מעמד) דיפרנציליים יוצרים מוטיבציה ממריצים.

מוביליות – סלקציה של הפחות מוכשרים, מנגנון המוביליות טוען שלכולם יש את הסיכוי להגיע למעלה – תחרות חופשית.

המערכת מניחה שיש קורולציה בין הכישורים לבין התפקידים.

כדי שהמנגנון יהיה יעל אסור שתהיה התערבות מבחוץ – תחרות חופשית והאדם המוכשר יגיע למעלה בזכות כישוריו.

זו מין תיאוריה כלכלית של היצע =כישורים וביקוש = תפקידים, מי שקובע את התפקידים זה החברה = שוק.

חשיבות עמדה נקבעת ע"פ חשיבות התפקיד ונדירות כישורים.

הם טוענים שכל החברות פועלות ע"פ העיקרון של מערכת תגמולים דיפרנציאלית, אך קיימים הבדלים במערכות הריבוד בין חברות שונות הנובעים:

1. דרגת התמקצעות חברתית/התמחות.

2. הדגשה תפקודית – חשיבות של עמדות תהיה מותאמת לערכים שהחברה רוצה להדגיש.

3. גודל ההבדלים הקפחניים – קיימים הבדלים במידות הפער בין העמדות בין חברה לחברה.

4. היקף ההזדמנויות – אפשרות למוביליות שונה בין חברה לחברה.

5. דרגת סולידריות בתוך כל רובד – ההבדלים בסולידריות קשורים לקיום או העדר מנגנונים תוך חברתיים שאחראים על שמירת האינטרסים המעמדיים.

6. הבדלים בתנאים חיצוניים של חברה – התפתחות תרבותית, המצב ביחס לחברות אחרות, גודלה של החברה.

שתי מערכות מדגימות ומשפיעות על הריבוד החברתי:

• מערכת הדת – מכילה מאגר של ערכים ואמונות שמאחדות ויוצרות אינטגרציה של הערכים שבלעדיהם החברה לא תוכל להתקיים. משמשת כמערכת שמפקחת על שמירת כללי התנהגות - שני התפקידים מזכים את אנשי הדת במעמד גבוהה ובתגמולים גבוהים.

• מערכת הממשל – דואגת לאינטגרציה מעשית בעולם ע"י חוק וסמכות , בא כוחו של העם במטרה לפעול למען העם אך בתוכה טמון חוסר השוויון. ויסות כוחם של אנשי הממשל ע"י מספר מנגנונים:

1. מספרם קטן יחסית.

2. מייצגים אינטרסים של הקבוצה ולא שלהם.

3. עוצמתם וכוחם הוא מהמשרה ולא מעצמם.

• הון רכוש ועבודה – הכסף הוא לא סיבה לעמדה גבוהה אלא עמדה גבוהה היא הסיבה לכסף.

• ידע טכני – מהווה אמצעי להשיג את מטרות החברה, חשיבותו נובעת מנדירות הכשרון, תוצר לוואי שמרמז על שיוך למעמדות מסוימים.

הדת והממשל קובעים מטרות ואילו אנשי הידע הטכני מתעסקים באמצעים.

חולשות של התיאוריה:

ישנה הנחה של הקצאה בלתי שווה של כישורים, הרוב למטה ומיעוט למעלה – לא ניתן לבדוק הנחה זו.

אין תחרות חופשית באמת – נקודת פתיחה שונה לכל אדם.

קבוצה מסוימת קובעת את הערכים וכללי המשחק של כולם.

התיאוריה לא מודה בקיום של קבוצות בעלות אינטרסים, כביכול אין ניגוד אינטרסים.

בני האדם לא באים לידי ביטוי – מונעים ע"י המערכת, מנגנון אי שוויון.

התיאוריה מתעלמת מהמציאות – בני אדם, כוח, שינוי, מאבקים חברתיים וכ"ו.

התיאוריה בנויה להצדיק מצב קיים ואת הממסד, אין קטגוריה שמסבירה שינוי או מרד, תיאוריה של יציבות כל עוד השלטון יציב.

גישה דרמטורגית – כל החיים במה ואנחנו בהצגה. מתייחסת לפרט ועל הדרך בה הוא יוצר את המציאות שלו.

המציאות היא פנימית ואינטר-סובייקטיבית נקבעת ע"י מערכת היחסים, אינטרקציה בין בני אדם.

המציאות נקבעת בסוג של משא ומתן ויכוח יחסי כוח בין אנשים הפרטים עוסקים בניהול רושם, בני אדם יוצרים את המציאות אשר משותפת לקבוצה של פרטים.

המציאות היא לא משהו קבוע אלא משהו דינמי היא תלויה ביחסים בין אנשים.אינטרקציות קונקרטיות בין אנשים.

אינטרקציה סימבולית: אנו מתקשרים באמצעות סמלים שיש להם משמעות והתקשורת הזו היא זו שיוצרת את החברה אבל גם את הנפש עצמיות של האדם.

ישנם שני סוגי תקשורת בכל אינטרקציה – הרושם שהאדם יוצר (בעיקר מילולי) והרושם שנוצר(שפת גוף).

שליטה מביעה – שליטה בצורות העברת המידע הבלתי אמצעיות, מודעות לשפת גוף.

התנהגות האדם זה הצגה –מטרת השחקן להשליט הגדרת מצב ביסוד מה שקיים זה הידיעה המשותפת של כולנו שהכל הצגה.התנהגות מאחורי הקלעים שונה מהתנהגות על הבמה.

רוב ההצגות הן של קבוצות של אנשים שלכל אחד יש תפקיד – הצוות צריך לשתף פעולה, כל אחד יודע מה תפקידו, מערכות היחסים בין הצוות משתנות בהתאם לסיטואציה (מאחורי הקלעים או על הבמה).

בין בני אדם יש מיקוח אסימטרי שנועד ליצור הגדרת מצב מוסכמת, לקהל יש יתרון על השחקן – א-סימטרייה הקהל מחפש סימנים לאי אמינות ובודק את השחקן. גופמן שם דגש על חשיבות הרושם הראשוני.

לאחר הסכמה על הגדרת המצב כולם רוצים לשמר את המצב ולכן יש אחדות דעים לצרכיי עבודה – לא בהכרח מעיד על קונצנזוס.

כאשר יש שיבוש בהגדרת מצב מתמודדים אתו ע"י: פעולות שהשחקן נוקט בכדי לשמור על הרושם, הומור, טקט ומנגנון של קבוצה המספרת על שיבוש שהיה בעבר – לימוד לקח מהעבר.

הקשר בין אישיות פעולת גומלין וחברה: הגדרת המצב מושפעת מהחברה ומתפיסת הפרט את עצמו. אם יש חוסר התאמה בין תפיסת הפרט את עצמו לבין תפיסת האחרים אותו יש השלכות בשלושה מישורים:

1. תוצאות רגעיות – שיבוש פעולת הגומלין החברתית.

2. תוצאות מרחיקות לכת – שיבוש המבנה החברתי.

3. שיבוש האישיות של הפרט – תחושת השפלה.

מושג העצמיות של גופמן – אופי הוא זהות בין הפרט שעל הבמה לבין הפרט שמאחורי הקלעים. עצמיות לא נובעת מהפרט אלא אישור של הקהל לתמונה שהוצגה לו.

ההקשר האנליטי שימוש ב 4 פרספקטיבות למחקר:

1. טכנית – יעילות/חוסר יעילות בתורת מערכת פעילות שהוגדרו מראש.

2. פוליטית – מהות הפעולות שיכול כל אחד מהמשתתפים לתבוע מאחרים.

3. מבנית – ניתוח המבנה וסוגי היחסים החברתיים בין קבוצות.

4. תרבותית – ניתוח ערכים מוסריים המשפיעים על אופי הפעילות, גינונים להשגת מטרות סופיות ולהגבלות נורמטיביות.

ניהול רושם במוסד חברתי נתון – שילוב של כל אחת מהפרספקטיבות עם הגישה הדרמטורגית:

1. טכנית + דרמטורגית – סטנדרטים של עבודה, הצגה כאילו יש לקבוצה את האפיונים הנסתרים לעין.

2. פוליטית + דרמטורגית – כושרו של אדם לכוון את שעילות האחר, כפיה בדרך הנכונה, כוח כזה הוא סוג של תקשורת.

3. מבנית + דרמטורגית – הדמות שמסוגלת קבוצת מיצב לשמור בעיני קבוצת מיצב אחרת, או בעיני קהל שמורכב מקבוצות שונות, וזה תלוי בכושרה של קבוצת המיצב הראשונה.

4. תרבותית + דרמטורגית – שמירה על אמות מוסר, ע"פ האמונה באמות מוסר תנהג קבוצת המיצב.

תורתו של גופמן מתקשרת לפונקציונליזם בכך שגם הוא מבטל את מהות האדם/האינדיבידואל ומגדיר כל מערכת יחסים כהצגה ואופן תפיסתה ע"י החברה.

אידיאלזציה – תפיסת בעלי תפקידים בחברה כמי שאמורים להיות מושלמים.

החולשה של התיאוריה:

עוסקת במגע שבין הפרט לחברה וחסר לה קבוצה של אנשים שפועלים יחד לעיצוב החברה, אין קבוצות יש פרט מול חברה.

הגישה הפונומונולוגית – המציאות היחידה שבאמת קיימת זו המציאות שנחוות באופן סובייקטיבי ע"י האדם.

המציאות היא לא דבר נתון אלא נוצרת בתהליך של הבניה – מה שאנשים חושבים ומה שנוצר בין הפרט לחברה – אינטר סובייקטיבי.

הנחת היסוד היא שיש סדר חברתי. חיה – תכנות ביולוגי לסדר, אדם – לומד מהחברה את הסדר ולא ברחם.

מיסוד תהליכים חברתיים שהופכים לתופעה אובייקטיבית.

האדם ביולוגי והאדם החברתי הם אחד – לאדם יש גוף ולאדם יש גוף – אורגניזם לא קופסא ריקה – זקוק לסדר חברתי ליציבות.

הסדר החברתי לא ביולוגי – לא נגזר מחוקי הטבע והוא נבנה בכמה שלבים:

1. השתגרות – כל פעולה שחוזרת על עצמה ולובשת תבנית קבועה כך שלאחר היווצרותה ניתן לשחזר אותה, תבנית, תהליך יצירת הסדר.

   יתרונות – א. צמצום הברירה. ב. צמצום הצורך בקבלת החלטות. ג. רקע יציב.

2. התמסדות השגרה – כמה שגרות שמצטלבות, המיסוד מופיע כאשר חל סיווג מוסדי של הפעילויות שהשתגרו (פעילים במוסד, חוקים במוסד) המוסד מקבל תוקף מהותי.

   על מנת שתיווצר התמסדות של שיגרה יש צורך במספר דברים:

   1. היסטוריה.

   2. פיקוח – מפקחים על התנהגות אנושית, קובעים דפוסים מוגדרים מראש של התנהגות, סנקציות – משלימות, הפיקוח הראשוני קיים מעצם קיום המוסד עצמו.

   3. שני אנשים ויותר.

   4. פעילות לאורך זמן – צריך להיות מצב חברתי רציף שבו פעולות השגרה של שני אנשים או יותר ישתלבו.

3. אובייקטיביזציה – תהליך שבו מוצרים של פעילות האדם מקבלים את טבעם האובייקטיבי, המוסד עובר ממוסד עוברי למשהו שקיים מעבר לפרטים – בעל ממשות משל עצמו שניצבת כעובדה חיצונית, ז"א המציאות נתפסת כמובנת מאליה.

   האובייקטיביות של העולם המוסדי היא למעשה ידי אדם – אובייקטיביות מלאכותית.

   אם נציג שיש למוסד היסטוריה אז יהיה ניתן לשנות אותו – מי שנהנה מהמוסד יציג אותו כאובייקטיבי.

   אידיאולוגיה – כאשר לקבוצה מסוימת יש אינטרס כעניין של כוח היא תציג את מטרותיה במונחים של ערכים, כמשהו טוב לכולם למרות שהיא טובה לאותו אדם שהמציא אותה, אידיאולוגיה באה להסתיר את קיומו של האינטרס והכוח ז"א מנסה לעשות אובייקטיביזציה לתת לגיטימציה לכוחם, האידיאולוגיה אומרת שמי שיש לו עמדת שליטה במוסדות יציג אותם באופן אובייקטיבי וכמובן מאליו כיוון שזה האינטרס שלו.

4. הפנמה – רק כאשר מופיע דור חדש נוצר עולם חברתי כהלכתו העולם המוסדי רוכש את הלגיטימיות שלו כממשות היסטורית, והיא נמסרת לדור החדש כמסורת ולא כזיכרון, המשמעות של המוסדות לא קיימת בזיכרונם של הילדים ולכן צריך לפרש באוזניהם את המשמעות.

תהליך של חיברת – תהליך שבו האדם מקבל את הערכים והנורמות מלידה ועד מוות.

טענתם של ברגר ולקמן בעלת שלושה שלבים מרכזיים 3-1 אנשים מקיימים אינטרקציות בלתי ממוסדות שמשתגרות, לאט לאט אותן שגרות הופכות ממוסדות, אח"כ הן הופכות להיות אובייקטיביות – חיצוניות ליחיד. המעטה האובייקטיבי והלגיטימציה מתקבלים דרך סמלים וערכים אותם היחידים מפנימים כמציאות אמיתית אחת ויחידה.

ביקורת, - הבחנה בין הפונקציונליזם לתיאוריה:

1. ברגר ולקמן טוענים כי הפונקציונליסטים מתעלמים מהיסטוריה שיצרה את הסדר החברתי, ושזה אידיאולוגיה שבאה להסתיר את העובדה שבי האדם יצרו את החברה. לפי ברגר ולקמן המציאות היא תוצר אנושי ולכן ניתנת לשינוי.

2. ברגר ולקמן שותפים לטענה של הפונקציונליזם לפיה המוסדות החברתיים משמרים את הסדר החברתי אבל לא מדובר על "הגיון" כלשהו אלא באופן שבו מתייחסים אליהם, ז"א זה לא המוסד אלא האופן בו אתה מתייחס למוסד.

גישת הקונפליקט – מדברת על קטגוריות חברתיות שהאדם הוא חלק מהן, בגישה הזו יש דגש על קבוצות חברתיות על המאבקים ביניהן על אינטרסים, איך נבנים יחסי הכוחות בין הקבוצות ואיך הסדר החברתי נתפס כלגיטימי.

גישת הקונפליקט רואה את החברה כשדה קרב בין קבוצות שונות בתוכה שמתחרות על שליטה במשאבים – הקונפליקט הוא תמידי בלתי נמנע.

הקטגוריה המרכזית היא המעמד – אנו משתתפים בפעילות הכלכלית כקבוצות ולא כפרטים – זה מעמד, החברה מורכבת ממעמדות ויש קונפליקט בתוך החברה – חברה ללא מעמדות זהו דיבור אידיאולוגי שבא להסתיר את הקונפליקט בין המעמדות (צידוק), המעמד השליט מצליח להשליט את האידיאולוגיה שלו (קניין פרטי מוצג כאובייקטיבי) העובד קונה ומקבל את זה (תודעה מזויפת), ברגע שתהיה לו תודעה מעמדית ויבין שהוא נשלט ע"י אידיאולוגיה תיווצר מהפכה.

תודעה מעמדית – כל מעמד שליט צריך שתהיה לו תודעה אחרת לא יוכל לשלוט ז"א לא יוכל לפעול פוליטית.

מעמד – אובייקטיבי בכלכלה. וסובייקטיבי בתודעה בפוליטיקה.

מרקס הצעיר – הומוניסט אידיאולוג האמין שהפועלים יגבשו תודעה מעמדית והתודעה הזו תביא אותם לפעולה שתשנה את הקפיטליזם לסוציאליזם.

מרקס הבוגר – הרבה יותר ריאליסטי, מאוכזב מפעולות האנשים ומציג גישה כלכלית מאמין בקריסה כלכלית שהחברה הקפיטלסטית תביא על עצמה.

גישה דטרמינסטית – משהו שחייב לקרות.

1. ממה מורכבת החברה?

   ממעמדות – קבוצת אנשים בעלי אותו מקום ביחסי הייצור (מעמד כלכלי).

   מושגים בסיסיים:

   אופן ייצור – לכל חברה יש אופן ייצור משלה שמורכב מכוחות ייצור + אמצעי ייצור + יחסיי יצור.

   כוחות ייצור – דברים המקדמים את ההיסטוריה – כ"א, טכנולוגיה, תשתית – תמיד נמצא בשינוי והתפתחות והתקדמות.

   אמצעי ייצור – המרכזי בכוחות הייצור שמחזיקים בעלי השליטה (כסף, אדמה).

   יחסיי הייצור – מערכות יחסים שנוצרות באופן ייצור מסוים, קובעות מי עושה מה, די קבועות.

2. מהם היחסים בתוך החברה?

   יחסים של שליטה וכוח שמתבססים על מנגנוניי פיקוח וויסות ששומרים על הסדר החברתי ומצויים בשליטתם של בעליי האמצעים.

3. מי שולט על מי בחברה? ומהם מקורות הכוח?

   יש מעמד שליט (בעליי ההון) ומעמד נשלט (חסרי ההון).

   מקור הכוח – שליטה באמצעי הייצור.

4. מה גורם לשינוי?

   שינוי חברתי מתרחש כאשר יש שינוי במבנה המעמדות, יש דיאלקטיקה בין כוחות הייצור (מתפתחים) ליחסיי ייצור (סטאטיים ושמרניים),

   בעליי השליטה מעונינים לשמור על מעמדם ולכן יטו להגן על יחסיי ייצור הקיימים.

   כוחות ייצור משתנים > משפיע על יחסיי ייצור > משפיע על אופן ייצור – זו מהפיכה.

5. איך מתפתחת ההיסטוריה?

באמצע התקופה הפיאודלית, טכנולוגיה מתפתחת, עיור, מרכוז אמצעי ייצור בידי מעטים, פיתוח תעשיה מודרנית, שינוי יחסים בין אנשים – מיחסי כבוד ליחסיי ממון שינויי בכוחות הייצור שמוביל לשינוי ביחסיי הייצור שהיו מקובלים בפיאודליזם אמצעי הייצור המרכזי הפך להיות הון שהחליף את הקרקע, אמצעיי הייצור לא הלמו את יחסיי הייצור של הפיאודליזם ולכן הוא הפך לקפיטליזם.

ריכוז ההון בידי מעטים נוצר עודף ייצור, משכורת פועלים נשחקת, נוצר עודף מוצרים ללא כוח קנייה מתאים וכתוצאה מכך מרקס צופה משברים כלכליים – הניצול והשעבוד הופך גדול יותר, ניכור בין האדם לעבודתו > צפויה מהפיכה – מרקס צפה שהפורלטריון יתאחד ויבצע מהפיכה נגד הבורגנות שיביא בסופו של דבר לקומוניזם.

מרקס הדגיש שתי מעמדות כתוצאה מהקיטוב: הבורגנות הזעירה תצטרף לפרולטריון, והלומפרפרולטריון יצטרפו לבורגנות.

שני שלבים היסטוריים:

פאודליזם-----à קפיטליזם – בגלל התפתחות כוחות הייצור יחסיי עובד מעביד לא התאימו ולכן שונו יחסיי ייצור ואמצעיי ייצור.

קפיטליזם------à קומוניזם – בגלל עודף מגפת ייצור, ובגלל הכרת העובדים כי הם מנוצלים תהיה מהפיכה שתשנה את אמצעיי הייצור.

המאבק/המהפכה:

מרקס הצעיר – יתחיל במאבק של פועלים בתוך מפעל אחד אח"כ ענף עד להתאחדות פועלים מכול העולם – תודעה של אנשים שיעשו מהפכה.

מרקס הבוגר – מטריאליזם היסטורי – התפתחות אמצעיי ייצור חומריים ככוח מניע של ההיסטוריה, בסופו של המאבק יהיה רק מעמד אחד סוציאליסטי יתבטלו המעמדות, תתבטל השליטה של מיעוט עלאמצעיי הייצור וההון יחולק באופן שווה בין כולם – המהפכה תהיה מעצמה גם ללא תודעה.

מרקס זונח את הרעיון של המהפכה החברתית ולכן פונה להסבר כלכלי.

אנשים לא פועלים לפי תודעה מעמדית אלא לפי אינטרסים אישיים כלכליים יש להם תודעה מזויפת מסוג אחר ז"א חושבים שיכולים לפעול כל אחד מאינטרס אישי שלו.

מרקס מושפע מפילוסופיה פוזיטיבסטית – דברים חייבים לקרות, ע"פ תפיסתו אנו צריכים להשתחרר משליטה של אדם אחד על אדם אחר ואז נגיע לקומוניזם – מעמד אחד שוויוני, על מנת להבין חברה יש לבחון את הקשרים בהם הם נמצאים ולא את אורך החשיבה של האנשים (לא תודעת אנשים קובעת את הוויתם אלא הוויתם קובעת את תודעתם).

המצב בו האנשים נמצאים יביא אותם לשינוי, המהפכה שתקרה בגלל הכלכלה תביא את האנשים לתודעה.

ברגע שיהיה שינוי בתשתית ( סתירה בין כוחות יצור ליחסיי יצור) שנובע בגלל התפתחות כוחות הייצור יהיה שינוי גם בבניין העל (מוסדות פוליטיים או האידיאולוגיות של המעמד השליט). רק למעמד השליט יש אידיאולוגיה (שנועדה להצדיק את הסדר) לאחרים יש תודעה.

לטענתו יש חוקים היסטוריים:

1. יחסיי הייצור וכוחות הייצור מהווים את הבסיס הכלכלי לחברה, תשתית עליהן נבנה בניין העל – הוויה יוצרת תודעה.

2. מהתפתחות כוחות הייצור נוצרת אי התאמה בין יחסי הייצור לכוחות הייצור שמובילה לקונפליקט ביחסיי ייצור וזה מוביל למהפכה.

3. בניין העל משקף את התשתית וכאשר התשתית תשתנה ישתנה גם בניין העל. בניין העל משקף את האידיאולוגיה של המעמד השליט משרת אותו ליצור לגיטימציה לקיום הסדר החברתי ויוצר תודעה מזויפת בקרב הפועלים.

האידיאולוגיה מסתירה את הסתירות שנמצאות בתשתית, בין כוחות הייצור ליחסיי הייצור ובכך היא מנציחה את הסדר החברתי הקיים.

השינוי ע" מרקס:

התקדמות טכנולוגית > שינוי בכוחות הייצור > שינוי ביחסיי הייצור > קונפליקט > שינוי במבנה העל.

ההוויה שהיא התקדמות טכנולוגית תוביל לשינוי תודעתי במבנה העל.

גישת הקונפליקט

בחברה.הפשטת המציאות – מתבונן במציאות מחפש עקרונות וע"פ זה בונה את ההפשטה ואז ניתן להשוות בין תופעות (ע"פ המודל

המופשט), כל מושג שממציאים מקורו במציאות אך הוא לא זהה למציאות.

רציונליזציה – התפתחות היסטורי לעבר מודרניזציה ששואפת לייעול הדרך להשגת מטרות מסוימות – לוובר יש תפיסה שהחברות נעות לעבר מודרניזציה

ליותר התייעלות.

כפיה – מצב בו אדם או מוסד משליטים את רצונותיהם על האחרים בכוח וללא הסכמה אמיתית.

סמכות – מצב בו הנשלטים מכירים בלגיטמיות של השולט ומתוך הכרה זו נענים לדרישותיו. ללא לגיטימציה אין סמכות.

שלושה בסיסים לגיטמציונים לסמכות:

1. רציונאלי / חוקי – (הווה) מבוסס על חוקים ונורמות לא מדובר בסמכות אישית אלא לנושא התפקיד כמייצג החוק.

2. מסורתי /דתי – (עבר) מבוסס על אמונה בקדושתם של נוהגים עתיקים. סמכות אישית אבל לא תלויה בפרט, יציבה כמעט לא משתנה ולרוב מלווה באמונה בעל טבעי, סמכות מתוקף המסורת.

3. כריזמטי – (עתיד) מבוסס על ייחוס תכונות יוצאות דופן למנהיג סמכות תלויית מנהיג אישית (מייחסים לו את התכונה למרות שלא בהכרח יש לו אותה).

ע"פ וובר יש להימנע משיפוט ערכי ז"א לייצג עמדות של אדם כפי שהן מבלי לשפוט אותו, צריך להתייחס לתכונות שהמונהגים מייחסים למנהיג – הייחוס הוא החשוב – כריזמה הינה תכונה של התקופה שיוצרת אמונה אצל מנהיג מסוים – החברה מחפשת פתרון בשעת משבר, כריזמה צומחת כאשר יש תכונה מהפכנית.

בעיתות משבר נוצר צורך בסמכות כריזמטית שמכוונת לעתיד ומהווה כוח מהפכני (חדשנות, יצירתיות, ספונטניות) ובנוסף היא מאופיינת בחוסר הגדרה וגבולות ברורים. בין המנהיג הכריזמטי לקבוצה שסובבת אותו נוצרים יחסים רגשיים שיתופיים, אין הסדרים פורמליים, מה שקיים זה רצון המנהיג והאינטרס של חסידיי המנהיג הכריזמטי הוא שדפוס הסמכות הזו תמשיך להתקיים גם מעבר לכהונת המנהיג, הם מאמינים בדרך שצריכה להמשיך את המהפכנות.

אסטרטגיות להמשכיות – מי ממשיך את המנהיג?

1. חיפוש אדם חדש בעל סימניי היכר כריזמטיים.

2. מציאת המנהיג היורש ע"י טקסים מאגיים.

3. מינוי יורש ע"י המנהיג הכריזמטי – זכות המנהיג לבחור.

4. מינוי ע"י אנשי הממשל – מנדט של אנשי הממשל הקרובים.

5. העברת המינוי בירושה.

6. תפיסת הכריזמה כישות אובייקטיבית שניתן להעבירה באמצעות פולחן מאדם לאדם.

הכריזמה קיימת רק בתהליך היווצרותה המאמצים להביא להמשכיותה ממסדים אותה, היא הייתה משהו אמורפי ובכדי להפוך אותה למשהו קבוע נהפוך אותה למשהו חוקי או דתי, היא רלוונטית רק בשלבים הראשונים שהיא נוצרת וכדי להפוך אותה ללא זמנית הופכים אותה לממוסדת, השגרה - רוטינזציה.

סמכות כריזמטית חייבת להפוך לרציונלית או מסורתית בכדי להשתמר, ע"י כך חל שינוי קיצוני באופי של הכריזמה.

האצלת הסמכויות ע"י המנהיג גורמים ליצירת ארגון שמבוסס על חוקים ונורמות ומתקיימים מעבר למנהיג.

האופי האנטי כלכלי של הכריזמה משתנה למנגנון של גביית מיסים או תרומות – המנהיג לא מתעסק בזה (בענייני היום יום) באופן אישי אבל פעיליו כן.

ההתמסדות או ההשגרה מייצרת מנגנון היררכי שמבחין בין האנשים הפשוטים לכוהנים והפקידים.

הסמכות של המנהיג בשלטון דמוקרטי (תוצאה אפשרית אחת של הכריזמה הממוסדת) תלויה בהכרת הכפיפים את המנהיג, הכרה ממוסדת שכפופה לחוק.

רוטניזציה של הכריזמה – המנהיג לא יכול להיות כל הזמן בעל הסמכות היחידי והפיכת הכריזמה לחוקית מאצילה את סמכותו, המקורבים רוצים לשמור את הכוח בידיהם – יכולים להיווצר עימותים:

1. אחרי מות המנהיג בין הארגון לחברה – הארגון רוצה לשמר את כוחו לא בהכרח פועל ע"פ המטרות והחברה רוצה לקיים את המטרות.

2. לעיתים המנהיג מעביר את הכוח בעודו בחיים ואז יכול להיווצר עימות בין המנהיג לארגון.

וובר מבחין בין 3 סוגי עוצמה (לעומת מרקס עוצמה אחת כלכלית): חברתית (סטטוס), כלכלית (מעמד) ופוליטית (מפלגה).

ע"פ וובר יש לבדוק אדם לא רק לפי מעמד אלא יש לבדוק לגבי יותר מקטגוריה אחת.

סדר כלכלי: צורת החלקה והשימוש של טובים כלכליים, מרבד את החברה למעמדות.

מעמד: קבוצת אנשים בעליי סיכויי חיים משותפים, מחלק את החברה לבעליי רכוש וחסרי רכוש וקובע את סיכויי החיים של האדם- השוק.

בשוק אין הגיון לעשות פעולה ביחד עם האחר, אני צריך להתחרות עם כל האחרים, ההגיון של השוק הוא אנטי שיתוף פעולה בין האנשים.

פעולה המונית: פעולה שמבוצעת ע"י הרבה אנשים בו זמנית אבל כל אחד מבצע אותה למען עצמו, פעולה רציונלית אישית – להציל את עצמי

לא מתוך סולידריות, גם אם ייווצר שיתוף פעולה בין אנשים זה יהיה מתוך אינטרס אישי של כל אחד (וובר בניגוד למרקס טוען שהתארגנות

על בסיס מעמדי היא אפשרית אבל לא בהכרח תתרחש), מה שגורם לעשות את הפעולה זה דבר חיצוני אובייקטיבי ונתון.

סדר חברתי: דרך חלוקתו של כבוד בין הקבוצות השונות בחברה, מרבדים את החברה לפי סטטוס.

סטטוס: קבוצה של אנשים בעליי יוקרה חברתית דומה (כבוד שלילי או חיובי) קיים דירוג היררכי בין קבוצות הסטטוס, הקבוצות מתחרות על

היוקרה והכבוד.

חמס של כבוד: קבוצות הסטטוס הגבוהות חומסות את הכבוד של קבוצות הסטטוס הנמוכות יותר ע"י יחוס התרבות לעצמם (קבוצות חסרות

סטטוס מצטיירים כאנשים חסרי תרבות). קבוצת הסטטוס תשמר את יוקרתה ע"י סגירות ובדלנות.

קסטה: קבוצה סגורה ומסוגרת שלא מאפשרת מגע עם קבוצות אחרות.מגע עם קסטה אחרת נחשב חטא.

*וובר טוען שאין הבחנה ברורה בין מעמד לסטטוס יתכנו מצבים שתהיה חפיפה בין מעמד הפרט לבין הסטטוס שלו.

אם אני רוצה להיות בקבוצת סטטוס גבוהה אני צריך גם כסף, אך לא בהכרח אם יש לי כסף אני אהיה בקבוצת סטטוס גבוהה – המנגנון שמאפיין

את הסדר הזה הינו המנגנון התרבותי התרבות מעגנת בתוכה את הריבוד בין קבוצות הסטטוס השונות.

פעולה קהילתית: התארגנות על בסיס אמוציונלי מתוך הרגשת שותפות ושייכות, מה שמניע זה הסולידריות השייכות לקבוצה, ממד רגשי מרגיש

שייך לקבוצה על בסיס של אנחנו יודעים מי אנחנו.

העיקרון של קבוצת סטטוס מנוגד לשוק הטהור בו יש תחרות חופשית.

מעמד וסטטוס הם מנגנונים מנוגדים לחלוקת עוצמה – אחד בעוצמה כלכלית (שייכות לחברה) ואחד בעוצמה חברתית (תחרות).

במצבים שיש האטה כלכלית הריבוד יהיה יותר ע"פ סטטוס (חברתי), ובמצב של שינוי טכנולוגי יודגש יותר המעמד(כלכלי).

סדר משפטי פוליטי: מרבד את החברה לפי מפלגות.

מפלגה: קבוצה של אנשים בעליי אינטרס משותף שמתארגנים באופן רציונלי להגשמת מטרות.

פעולה חברתית: פעולה קולקטיבית רציונלית שמכוונת להשגת מטרה מסוימת, הבסיס להתארגנות הוא רציונלי לא מתוך הרגשת סולידריות.

כל מי שיקדם את האינטרס יצורף (לאו דווקא מאותו מעמד או סטטוס) – כשיש פעולה חברתית יש ארגון.

המפלגה רוצה לרכוש עוצמה חברתית ולהשפיע על חיי הקהילה. עוצמה תושג ע"י כפייה או בצורה דמוקרטית.

עד שמרטון החליט לכתוב על סטייה ואנומיה הייתה תפיסה שחוסר קונפורמיות של אדם ממבנה חברתי קשורות לטבע האדם (ביולוגיה).

מרטון טוען מכיוון שיש סטייה שונה במבנים חברתיים שונים הסטייה נובעת מהמבנה החברתי ולא מתוך דחף ביולוגי.

הסטייה הינה תגובה נורמלית למצב החברתי בו חיים, תוצר של לחץ.

סטייה היא לא הפעולה עצמה אלא המשמעות, איך החברה מתייחסת לזה.

מרטון מדבר על 2 יסודות חשובים במבנה החברתי:

1. מטרות – הערכים שהחברה מחדירה בתהליכים של סוציאליזציה, יעדים לגיטימיים בעיני כל המשתייכים לחברה וכדאי לחתור אליהם.

2. אמצעים – כיצד משיגים את המטרה, הדרכים המותרות להשגת היעדים, מוגבלים ע"י נורמות מוסדיות, אמצעים = נורמות ממוסדות.

מרטון מדבר על נתק בין אמצעים למטרות, נתק זה יגרום לפעולה בדרך לא לגיטימית, ישנם שני מצבים של נתק מסוג זה:

1. הדגשת המטרות – ופחות תשומת לב לאמצעים (המטרה מקדשת את האמצעים).

2. הפיכת האמצעים למטרות בפני עצמם – המטרות נשכחות ויש דבקות באמצעים, הקונפורמיות היא ערך מרכזי.

אנומיה – סטייה של התנהגות, ערעור הסדר החברתי חשיבות רק למטרות, אין התייחסות לנורמות (לאמצעים), הדרכים להשגת המטרה הופכות ללא

לגיטימיות.במצב של אנומיה תהיה השחתה של הנהלים הלגיטימיים להשגת המטרה אני אבחר את האמצעי היעיל מבחינתי להשגת המטרה בין אם

הוא לגיטימי ובין אם לא.

תרבות אמריקאית – מאופיינת בהצלחה חומרית, כסף הוא סמל ליוקרה הוא לא אמצעי להשגת המטרה, מאופיינת בהדגשת עושר – סמל יסודי להצלחה.

היא מחויבת ב 3 אקסיומות:

1. חייב אדם לשאוף לאותן מטרות נישאות כי הן פתוחות בפני כל.

2. הכישלון שנראה כרגע אינו אלא תחנת ביניים בדרך להצלחה.

3. הכישלון האמיתי הוא צמצום השאיפות.

סוגים שונים של הסתגלות יחידם:

קונפורמיזם: מסכים עם מטרות החברה והאמצעים שלה, ככל שחברה תהיה יותר יציבה יהיה בה שיעור קונפורמיות גדול יותר, ללא שיוך למעמד מסוים.

חדשנות: היחיד מפנים את ההדגשה התרבותי של המטרה אבל לא הפנים במידה שווה את הנורמות/האמצעים להשגת המטרה, יש חלוקה לרובד עליון ורובד

תחתון, ברובד עליון – החתירה להצלחה מטשטשת את הנהלים הלגיטימיים. ברובד תחתון – אין התעלמות (אם גנב ייתפס).

האנשים מעונינים בהצלחה, הדרכים להגיע להצלחה במעמד הנמוך יותר מצומצמות, ההתייחסות אליהם שונה.

טקסיות: האדם נצמד לנורמות בכפייה אבל הם סוטים כיוון שזנחו את המטרות, דבקות מלאה באמצעים ונטישה של מטרות.

דוחה את ההתחייבות החברתית להתקדם בחיים, דבק באופן כפייתי בנורמות, רלוונטי בעיקר במעמד בינוני ותחתון בה המעמד של הפרט שווה

להישגיו. האדם מעדיף לוותר על המטרות ומנמיך את רמת השאיפות על מנת לא להגיע למצב של סטייה באמצעים.

נטישה: סוג נדיר ביותר, אנשים שנמצאים בחברה אבל הם נטע זר (הומלסים, נרקומנים) זנחו את המטרות וזנחו את האמצעים, מצד אחד רצון לאמצעים

לגיטימיים ומצד שני דבקות במטרה הלחץ שבר אותם יכול להיות בכל השכבות. (נטישה אולטימטיבית – התאבדות).

התמרדות: לא מקבלים את המטרות והאמצעים בחברה מבקשים להפוך את הסדר החברתי, רוצים להציג מטרות ואמצעים חדשים אבל לא נוטשים (יכולים

להפוך לתנועה כריזמטית)

המורדים רוצים מבנה חברתי אלטרנטיבי בשונה מהמתרעמים שלא עושים כלום למעט התרעמות.

טענה מרכזית של מיכאלס זה שארגון שווה לאוליגרכיה.

אוליגרכיה – משטר מדיני שבו נתון השלטון בידי מיעוט תקיף.

חוק הברזל של האוליגרכיה – חוק שמתקיים בהכרח – מי ששלט הוא זה שישלוט.

בכל התארגנות צריך שיהיה מנהיג, שיכול להשתמש בכוח שניתן לו על מנת להנציח את המנהיגות של עצמו.

ארגון לא בהכרח מביא לאוליגרכיה, כאשר יפעלו תהליכים מסוימים תהיה נטייה לאוליגרכיה בארגונים דמוקרטיים (במשטר דמוקרטי ברור שיש אוליגרכיה אבל איך בדמוקרטיה יש אוליגרכיה?).

ארגון חיוני כיוון שאנשים צריכים סדר, ולהיות בקבוצות – וכפועל יוצא כל ארגון (לא משנה מה גודלו) זקוק למנהיג.

למיכאלס 2 הנחות יסוד:

1. פעולה דמוקרטית מחייבת התארגנות וארגון.

2. כל ארגון זקוק למנהיגות.

תנאים להיווצרות אוליגרכיה:

1. האצלת סמכויות בידי מנהיגים גוררת ריכוז מיומנויות וזכויות לא פורמליות בידיהם וזה בא לידי ביטוי בדברים הבאים:

   1. לא לכל אדם יש ניסיון ומיומנות לעשות את התפקיד.

   2. מתפתחת תלות של חברים במנהיגים שהופכת אותם למשהו שאי אפשר בלעדיו.

   3. מנהיגות מקנה זכויות יתר למנהיגים – הוא בוחר את הצוות ולכן יבחר מקורבים – מוקד כוח אישי.

   4. זכויותיו מבדילות אותו מאנשים אחרים ובכך הוא שונה מאתנו.

2. מעמד המנהיגים מתחזק עקב אדישותם הפוליטית של החברים אשר מעצימה את כוחו וגורמת לדבקות במנהיגים.

3. ריכוז המיומנות וזכויות היתר בידי המנהיג וצייתנות מרצון של החברים יוצרים הזדמנות להנצחת המנהיגות הקיימת, והמנהיג רוצה להנציח את עצמו.

4. המנהיגים שואפים לבטיחות אישית – מבטחים את עצמם ע"י שמירת זכויות היתר ז"א שימור סטטוס שמתאים למנהיג לאורך החיים.

תוצאותיה של אוליגרכיה:

1. ערעור וסילוף מטרות הארגון ויעדיו המקוריים – ניצול מנגנון הכוח לקידום אינטרס אישי, המנהיגים חוששים לאבד את כוחם ולכן לא לוקחים סיכונים פעילות הארגון הופכת להססנית, זהירה וכתוצאה מכך יש נטייה לפשרנות בכדי להשיג יציבות השלטון.

   * בדומה לכריזמה של וובר – שהופכת לממוסדת – מטרות מהפכניות הופכות לשמרניות.

2. נוצר נתק בין המנהיגים למונהגים – האוליגרכיה היא בארגונים דמוקרטיים אך לא ניתן לפנות באופן ישיר לרוה"מ.

כוחות מקזזים מניעת האוליגרכיה: שימוש בכלים הדמוקרטיים לעודד ולחזק ביקורת חברתית ופיקוח על הארגונים, ככל שאדם משכיל ויתר עולה יכולת הביקורתית שלו ולכן המשימה של החינוך החברתי היא להעלות את הרמה האינטלקטואלית של ההמונים בכדי שיוכלו לפעול נגד הנטייה לאוליגרכיה.

ההבדל הבסיסי בין מילס לריזמן הוא שמילס טוען שיש עלית שלטת (תיאוריית עליתות – מתחברת עם תיאוריית הקונפליקט)וריזמן טוען שיש קבוצות וטו ואין קבוצה אחת שלטת(פלורליזם – מתחברת עם פונקציונליזם).

שניהם מתייחסים לכוח בעיקר כיכולת לקבל החלטות. ק' טוען שהבעיה של הכוח היא לא רק היכולת הדיפרנציאלית לקבל החלטות אלא יש גם

הגבלות על מקבלי ההחלטות (הם מתעלמים מאותם הגבלות), חסרי הסמכות לא בהכרח משוללי כוח.

ק' טוען שריזמן מגזים בשיעור השוויון שיש בחלוקת הכוח אולם מילס לא רואה את החברה כפלורליסטית ז"א מילס מתעלם מלחצים שיכולים

להיות מופעלים מארגוני פועלים, למרות שאינם בעלית השלטת יכולים להשפיע עליה.

וריזמן לא נותן דגש לבידול הכוח בין קבוצות הוטו, מתעלם מהבידול בין קבוצות הכוח לבין עצמם (לא לכל קבוצה יש את אותו כוח).

ק' מסכים עם ריזמן שקיימת סכנה בהתפצלות הכוח להרבה קבוצות שתוביל לאי צמיחת מנהיגות יעילה.

ק' מסכים עם מילס שבנק' מסוימת המוסדות עברו תהליך של מרכוז, אבל לא מסכים שמרכוז ועלית שלטת זה אותו דבר, לא כל כוח מרוכז הוא

עלית שלטת.

ק' מסכים עם ריזמן שעיקר הכוח נמצא בידי מספר ארגונים וביניהם אין אחדות או תיאום. מאידך אינו מסכים עם מילס שכוח מאוד מרוכז הופך

להיות טוטליטריות הוא טוען שמוסדות ריכוזיים יוכלו להתקיים זה לצד זה.

הדמיון בין מילס לריזמן הוא ששניהם מתייחסים לכוח בשלילה שגורם להעדר פעילות מדינית יעילה, ק' טוען שלכוח יש תכלית במערכת המדינית

הנדונה, החלטות מרכזיות מתקבלות במישור כלל ארצי ובנוסף מופעל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות שיוצר קושי לקיים מנהיגות מדינית יעילה

ולכן בחברה דמוקרטית מודרנית יש צורך בממשל חזק ופיזור כוח בין הקבוצות המגוונות.

אודי מתעסק בתחום הקשה ביותר – איך מתוך מיסוד מתחוללים שינויים?, איך תהליכי מיסוד מביאים לקונפליקט?, איך מוסדות מגיעים לאובדן התמיכה הציבורית בהם?, ובודק זאת במוסד הדת.

עוסק בתחום ספציפי תחום מיסוד הדת – תיאוריית טווח בינוני אפשר להסיק מהתיאוריה שלו גם על דתות אחרות.

בעיית ברגסון – נוצר קונפליקט בין הצורך למסד לבין ההרס שמיסוד עושה ז"א משנה את התופעה המקורית הדת למשל היא ערטילאית מיסוד משנה אותה.

פירכה = פרדוקס.

לדעת אודי הקונפליקט בדת הוא החמור ביותר, הדת אמורה להיות חוויה עילאית ספונטנית רגשית ובגלל זה המיסוד שלה יוצר קונפליקט כזה גדול כיוון שהוא הופך את הדת לברורה ארצית גשמית. חוויית הדת זקוקה למיסוד בכדי שאנשים אחרים יוכלו לחוות אותה (דומה לכריזמה).

מהפער בין הצורך למיסוד לבין ההרס של המיסוד נוצרים 5 פרדוקסים/פירכות:

1. פירכת ההנעה המעורבת – קשור לכוח

2. הפירכה הסמלית: עוצמה מול ניכור – עוסק במיסוד

3. פירכת הסדר המנהל: סיבוך וניכור – עוסק במיסוד

4. פירכת התיחום: הגדרה מדויקת לעומת דקדוקי עניות – עוסק במיסוד

5. פירכת הכוח: שכנוע מול כפייה – קשור לכוח

פרדוקסים שעוסקים בכוח (1,5) – אנשים שמנהיגים את הארגון צוברים כוח ופוגעים במטרות האמיתיות של הארגון.

פרדוקסים שעוסקים במיסוד (4-2) – מדברים על הפיכת החוויה למשהו יומיומי, איבוד הטעם של החוויה המוזכרת. (עוסקים בהשתגרות הכריזמה והוא מחבר אותם לבעיית בריגסון – אותן בעיות שמתעוררות בניסיון להשיג פשרה בין ספונטניות לבין יציבות)

הנעה = מוטיבציה, עוסקת במוטיבציות של אנשים.

בשלב ראשון – מוטיבציה קשורה באמונה בארגון – מי שמאמין בדת יצטרף למוסד הדת.

בשלב השני – כשיש מיסוד מחלקים את התפקידים בכדי שהאנשים יקיימו את מטרות הדת ואז האנשים שנשארים בארגון מונעים ע"י אינטרס כוח, בטחון כלכלי – ז"א דואגים למשרה שלהם – למטרתם האישית ואז יש התמרדות כלפי אותו אדם שנבחר.

הפרדוקס – מצד אחד המוטיבציות המעורבות מחזקות את הארגון כיוון שאנשים יצטרפו לארגון ויתמכו בו, מצד שני קיום של מוטיבציות ואינטרסים פוגע בארגון ע"ח המטרות המקוריות באות מטרות של כוח ובטחון (מטרות אישיות).

מצד אחד יש צורך בביטוי גשמי לחווית הקדושה בכדי שהיא תשרוד כמו טקסים מסוימים ופולחן (שיצרו התרגשות) אך בסופו של דבר נשארים רק הטקסים ומפספסים את החוויה הדתית המקורית, החוויה הופכת לשגרתית (אנשים אומרים שזה לא גורם להם לריגוש), הפולחן הופך למשהו עצמאי (למטרה?) ונוצר ניכור (דומה להשגרה של ברגר ולקמן) ואז יכולות להיות תנועות מחאה וגילוי אנטי. אנשים מעונינים ליצור טקסים שמתאימים להם רפורמי – לדבר אל העם בשפתו.

דת הוא דבר ערטילאי כ"כ שצריך להגיע להמונים ולכן יצרו ארגון שפועל ע"פ חוקים רציונלים בעליי תפקידים...

המוסד הדתי הופך לבירוקרטי: משרות, תפקידים, היררכיה טיבה של הבירוקרטיה הוא בכך שהיא הופכת להיות מסועפת וגדולה, ארגון גדול כזה הופך למסובך עד שהוא לא יכול לטפל בבעיותיהם של אנשים ובנוסף מתחילות שחיתויות וכסת"חים ומפספסים.

מטרתו של ארגון גדול זה לא להגשים את המטרה אלא לשמור על גודלו ולהרחיבו לארגון יש אינטרס בכוח מעבר לשאלה שלשמו הוקם הארגון – זה מעורר התנגדות לבירוקרטיה, רצון לפרוש מהארגון או להקים ארגון חדש לא מושחת – מפתח בעיקר ניכור – הם לא עושים את העבודה שמצפים מהם.

הדת מודעת לכך שהחברה מתפתחת ועושים הקלות בתחומים מסוימים בכדי להיות מקובלת ולגייס תומכים, אך נוצרת תגובה הפוכה של המדקדקים שטוענים שצריך להתנהג כמו פעם לחזור למקורות, ליסוד – תגובה הפוכה לרפורמה.

מצד אחד רוצים להפוך את החוויה ליומיומית ולכן קובעים כלליי התנהגות אבל יש מודרניזציה (פעם לא הייתה בעיה לא לנסוע ברכב כיוון שלא היה רכב)

יש קונפליקט ולו יש שתי השלכות:

מצד אחד יש את "דילול הבשורה" – הדת הופכת לדת של חולין, כלליי התנהגות יומיומיים וברורים בעצם לאבד את החוויה המקורית.

מצד שני – יש התפתחות של פרשנות מילולית פונדמנטליזסטית שרוצה בעצם לחזור בקיצוניות למה שהיה פעם (מאה שערים) להוציא את העוקץ מהחיים.

עוסקת ביחסים בין מוסד הדת למוסד המדינה, דת חלשה זקוקה למדינה על מנת לכפות אותה על הפחות מאמינים והדת נותנת למדינה לגיטימציה.

אודי טוען שזה יכול ליצור מצב של חוסר יציבות מוחלטת אם אני חילוני והמדינה כופת עליי את הדת אז אני אתמרמר נגד הכפייה הדתית ובסופו של דבר נגד המדינה – ניכור זה מתבקש בגלל החיבור בין דת למדינה.

באירופה כאשר הייתה הפרדה בין דת למדינה זה יצר היחלשות של הדת.

בתחילה אנשים הצטרפו לדת מתוך שכנוע אמיתי אח"כ זה הפך לכפייה.

בתחילה האמונה מתחילה להתמסד, השכנוע שבאמונה מושכת את האנשים לדת ברגע שיש מיסוד נעשה קישור בין המוסדות הערכיים והתרבותיים של החברה למוסדות הדתיים.המוסדות התרבותיים שואבים ערכים מהדת ונוצרת זהות בין הדת למדינה.

למשל מלמדים דת בביה"ס – חיבור בין הדת למוסדות חברתיים , השכנוע הוא לא טהור של אמונה אלא הופך לכפייה, החיבור הוא טוב לדת כיוון שזה מחזק אותה אבל לא מתאים ל"אידיאולוגיה" של הדת.

מצד אחד הדת הופכת להיות יותר "פופולרית" מצד שני יש תהליך שהופך את השכנוע לכפייה, כתוצאה מהכפייה יש התנגדות לדת, יש מחאה אנשים טוענים שזה דת "לכאורה" ולא באמת.

הדת נכפית ע"י המדינה ונוצר מיזוג בין הדת למדינה שבאיזה שהוא מקום פוגע בשניהם כיוון שהמדינה הופכת להיות זהה לדת ולהפך, הדתיות הופכת לדתיות לכאורה ולא מבינים איך המדינה מאפשרת זאת.

המאמר דן במאפייני הארגון הבירוקרטי.

במאמריו הקודמים וובר דן בהתפתחות החברה לכיוון המודרניזציה, כאשר התפתחות הארגון הבירוקרטי הוא חלק מהמודרניזציה.

וובר רואה את הבירוקרטיה כמודל חיובי, האמצעי היעיל ביותר להשגת מטרות (אך גם בו יש תכונות שליליות).

1. סימני ההיכר של הבירוקרטיה:

1. קיימת שיטת שיפוט קבועה ורשמית שמנוהלת ע"י חוקים ותקנות = כללים תפקידים רשמיים להם ימונו האנשים המתאימים.

2. קיים מדרג של שררה – היררכיה חד כיוונית של אחריות (מי מעל ומי מתחת).

3. ניהול המשרד מבוסס על מסמכים כתובים = תיקים וזה מעניק יציבות מסוימת (תיעוד) הפרדה בין הספרה הפרטית לציבורית.

4. ניהול משרדי מניח מראש הכשרה יסודית והתמחות – המקצועיות הגבוהה ביותר הפקיד הרגיל מתמקצע והופך לבירוקרטי מגביר יעילות ע"פ המודל הרציונלי של וובר הבעיה של התמחות זה יוצר קיבעון (ראש קטן).

5. עבודת המשרד דורשת את מלוא כוח העבודה של הפקיד – זה נובע מתקופות ארגון אחרות – בהן עבודת השדה וניהול בוצעו במקביל ע"י אותו אדם התפקידים המשרדיים היו משניים והיום יש סקטור שלם שמתעסק רק בעבודה המשרדית, המשרדות שהייתה שולית הופכת למרכזית עבור הבירוקרטים.

6. לניהול המשרד יש דפוסים כלליים משלו והם יציבים ממצים וניתנים ללימוד, כלומר יש דפוסי פעולה שניתן ללמד או ללמוד אותם לכל בעיה יש דפוס פתרון אותו ניתן ללמוד.

2. מאפייני הפקיד הבירוקרטי:

באופן כללי המשרה הפקידותית היא מקצוע שלו נדרשת הכשרה בסיסית למעשה מדובר בהתחייבות ספציפית לניהול נאמן תמורת קיום מובטח

מאפייני המשרה הפקידותית:

1. יוקרה – הפקיד שואף להערכה חברתית ובד"כ זוכה לה, כיוון שמדובר בסטאטוס מקצועי אשר נובע ממקומו בהיררכיה, בנוסף פקידים נוטים להגיע משכבות גבוהות יחסית.

2. הטיפוס הטהור של הפקיד הבירוקרטי מתמנה ע"י רשות עליונה – לא נבחר ע"י ציבור ולא ע"י קומבינה וזה מבטיח את נאמנותו לארגון ומונע ניגוד אינטרסים או תועלתנות אישית.

3. משרת הפקיד היא משרה לכל החיים – קביעות – מונע שיקולים אישיים וניסיון להתקדם בדרך הלא נכונה בכדי לערוב למילוי קפדני של כל המשימות – דיספיקציה בסופו של דבר אדם כזה יכול לא לעשות כלום.

4. הפקיד מקבל משכורת קבועה בהתאם לסטאטוס המקצועי שלו בארגון ופנסיה מתן הכנסה בטוחה ומניעת הצורך בשיקולים אישיים.

5. קידום – הפקיד מיועד לאיזה שהיא קריירה בארגון יש מע' קידום אלמנט של מוטיבציה הקידום מובטח – ע"פ המודל הטהור עד רמה מסוימת ואז אני צריך מרפקים (יש בעיה במוטיבציה).

3. התנאים להתפתחות בירוקרטיה:

בירוקרטיה יכולה להתפתח רק במדינה מודרנית ורק בארגונים קפיטליסטים מפותחים, למה? מה ההגיון בזה?

בירוקרטיה חייבת להתבסס על משק ממון (יכולת לשלם משכורות קבועות לאורך זמן).

ארגון בירוקרטי דורש מימון וכסף שאותם משיגים ע"י גביית מסים וגביית מסים דורש מנגנון מאורגן כמקור הכנסה למימון הארגון הבירוקרטי.

למה דווקא בחברה הקפיטליסטית?

כי הן מגבירות את הדרישה לפעילות יעילה ואפקטיבית מבחינה כלכלית וע"פ וובר הארגון הבירוקרטי הוא הדרך היעילה ביותר להשגת המטרה.

וובר מזכיר את העובדה שבעבר היו בירוקרטיות ללא קפיטליזם (מצרים – התבססה על כלכלת קיום) אבל זה מצב שבו אנשים היו נתונים לפיתויים לא מקצועיים (כי לא הייתה יציבות כלכלית) הסיכוי למצוא עובדים דייקנים כמו בבירוקרטיה – יהיה אצל עבדים אבל זו לא צורה אופטימלית לעבוד.

וובר – רק אנשים שמובטחת להם כלכלה ובטחון תעסוקתי שלא תלויים באדון/כבוד/סטאטוס הם אלו שיהיו עובדים קפדניים וצייתנים.

4. הצורך בבירוקרטיה:

וובר מדבר על מדינות ששרדו והתפתחו גם ללא הדמוקרטיה (קיסרות רומא) שמה שהחזיק אותה זה התרבות המאחדת שלה – אך הן מעטות.

באופן נורמלי יכולת הישרדות המדינות תלויה בבירוקרטיה שהיא צורך בסיסי במיוחד במדינה המודרנית בכדי שתהיה יעילות בסדר גודל של מדינה חייבת להיות בירוקרטיה.

זה חשוב במדינה המודרנית כיוון שהיא לקחה על עצמה מגוון תפקידים שהיו שייכים פעם למשפחה המסורתית ובכדי להצליח לנהל את כל מגוון השטחים חייבת להיות בירוקרטיה.

קצב התפתחות הבירוקרטיה תלוי בהתפתחות אמצעי התקשורת.

"אי נשיאת פנים לאיש" – נטול הפניות, זה שומר על היעילות, ככל שהתרבות הופכת להיות מתמחה יותר היא זקוקה יותר למומחה האובייקטיבי המנותק מהאישיות שלו וקיום של חוק רציונלי ושיטתי.

ביקורת:

1. בירוקרטיה כרוכה בסחבת, סרבול וניירת.

2. אין מקום ליצירתיות ודמיון הכל מוכתב מראש.

3. אין מקום ליחסים אישיים (הכל נטול פניות – וזה נראה לא מציאותי.

בדק מפעל תעשייתי, הכניס בו יועצים (אנשי מטה), ההנהלה לא שיתפה פעולה עם היועצים (הסתירו דברים) ואז היועצים כתבו דוחות מרוחים בכדי לשמור על משרתם.

בדק מה גורם ליעילות של ייצור נורות?

יחסי חברות בין העובדות גרם לעלייה בתפוקתן כל הזמן "גישת יחס אנוש" – מה שחשוב זה האווירה.

לא פחות חשוב זה הסמכות – "יחסי סמכות".

מערכת היחסים עם ההנהלה משנה כאשר האווירה לא טובה התפוקה יורדת עם הזמן.

וובר טוען שהסדר הקפיטלסטי כלא את החברה בכלוב ברזל ז"א שהתחרותיות והרוח הרציונלית הפכו לאמצעי שליטה יעיל וחזק ובלתי הפיך – כולם רוצים להגיע לאותה מטרה, טוען שהרציונליות כלאה את הארגונים במין "כלוב ברזל".

דמאגיו ופאוול מהווים ביקורת על המושג כלוב ברזל טוענים שהבירוקרטיה הרציונלית בא לידי ביטוי בהתפתחות הארגון לעבר רציונליות לכאורה כי המקור שלה זה לא הצורך להתייעל אלא המקור שלה הוא בשרשרת תהליכים שהופכים ארגונים דומים זה לזה.

איזומורפיזם - אותה צורה יש מצב קיים שהארגונים הופכים להיות דומים זה לזה וזאת לא מכיוון שהם מנסים להיות יעילים אלא כיוון שהם הופכים להיות דומים זה לזה, דומים לארגונים אחרים.

איזומורפיזם תחרותי – מתקיים בין ארגונים בשוק החופשי בו יש תחרות על משאבים ולקוחות (פועל ע"פ היצע וביקוש ללא התערבות ממשלה).

איזומורפיזם מוסדי – התחרות היא על כוח פוליטי על לגיטימיות (אלמנטים של כוח), ולא על משאבים ולקוחות.

עיקרון 1 – אנשי מקצוע למדו במוסדות דומים או באותם מוסדות ועברו חיברות מקצועית דומה (אותם תורות, קראו אותם ספרים, אותו סגנון חיים) עברו סוציאליזציה מקצועית דומה והם מביאים את זה לארגון וגורמים לארגונים להידמות.

1. רמה ארגונית – נובע מכפייתי קוארסיבי.

   1. ככל שגדלה תלות הארגון בארגון אחר כך ילך וידמה הארגון התלוי בארגון האחר.

   2. ככל שהקשר בין מטרות הארגון לאמצעים להשגתם מעורפל יותר כך תגדל מידת האיזומורפיום לארגון בו הוא רואה דמות לחיקוי.

   3. ככל שגדלה מידת ההסתמכות על נתונים אקדמאים בבחירת סגל מנהלי ועובדים כך תגדל האיזומורפיזם בין הארגונים.

   מה שיבדיל בין הארגונים זה תרבות ארגונית שונה.

2. רמת השדות הארגוניים – ככל שהארגון בא במגע רב יותר עם סוכני המדינה (עזרה ממשלתית) כך תגבר רמת האיזומורפיזם לארגונים אחרים הבאים במגע עם המדינה.

המושג "כלוב הברזל" נתבע במקור ע"י וובר שכוונתו הייתה לתאר את תוצאות הראציונליזציה.

דמאגיו ופאול מסתכלים על כלוב הברזל ואומרים שעבורם הוא מיוצג באיזומורפיזם מוסדי ולא ראציונליות, שפועל ע"פ עקרונות אחרים מהתייעלות וראציונליות.

האיזומורפיזם נובע מהצורך של ארגונים להציג את עצמם כרציונליים וזאת בגלל:

1. הקושי להתמודד עם חוסר ודאות – מקטינים את חוסר הודאות ע"י חיקוי.

2. השימוש באיזומורפיזם מאפשר במקרה של כישלון עתידי לייצר איזה שהוא תירוץ.

דימאגיו ופאוול טוענים שהאיזומורפיזם אינו הפתרון הראציונלי והטוב ביותר וגם אי אפשר להציגו ככזה כי כל ארגון חיבסביבה אחרת,

הרבה פעמים האיזומורפיזם הוא תוצר של מאבקי כוח פנים וחוץ ארגוניים.

פרויד מדבר על תיאוריה של קונפליקט – החיים מחד והמוות מאידך לעומתו פארסונס טוען לאיזון, שיווי משקל, מתעלם מהחלק הקונפליקטואלי של פרויד.

המאמר דן בקשר שבין מבנה החברה להתפתחות האישיות, פארסונס מנסה להראות כיצד האלמנטים הסוציולוגיים הפונקציונליסטיים שלו משתלבים עם המושגים של פרויד.

הוא מתמקד במערכת הפעולה שכוללת 4 תת מערכות: חברתית, תרבותית, אישיות ואורגניזם.

פארסונס מראה שבניתוח של פרויד יש אלמנטים סוציולוגיים בעיקר ב 2 תחומים:

1. משפחה – שהיא מערכת חברתית.

2. מעבר הילד מחיברות במשפחה לחיברות במעגלים רחבים יותר.

ע"ב החלוקה של פרויד פארסונס פורש את מבנה האישיות וטוען שיש 3 סוגים של אישיות ומטרתו להראות איך האישיות החברתית נבנית מהשלב הראשון של החיים:

פארסונס לוקח את 3 מבני האישיות ומציג את השפעת החברה על כל אחד ממרכיביי האישיות, ההשפעה הגדולה היא על האגו (מתווך).

אלמנט נוסף שפארסונס מדבר עליו זה על 3 תהליכים שיוצרים את מבנה האישיות, לוקח מושגים מפרויד (הזדהות, קטקסיס, הפנמה):

תהליך של הזדהות: בשלב האדיפאלי, האינטרקציה החברתית בעיקר בין האם לילד בסופו של דבר הוא מזדהה עם האבא, בשלב הזה הפתרון של השלב האדיפאלי נמצא בשלב ההזדהות, כמו כן האני לומד לארגן עצמו ביחס לאחר (פרויד מדבר על המלחמה בין האינסטינקטים) פארסונס מדבר על הקשר החברתי – הקשר בין הבן לאם ולאב.

תהליך קטקסיס: מדובר בהשקעת אנרגיה באובייקט אחר (במובן של יצירת קשר עם האובייקט) האגוצנטריות שאפיינה את הילד קודם. זה מאפיין את היחסים שבין לילד (בעצם בין השלב האוראלי ובמהלך כל התסביך האדיפאלי) כאשר ע"י השקעת האנרגיה הילד הופך להיות קשור יותר למשפחתו וסביבתו.

פארסונס טוען שניתן ללמוד מהמושגים על השתלבות האישיות במערכת החברתית תוך כדי תהליך של למידה, תהליך הלמידה מוביל לקונפורמיות (כיוון שהיחיד לומד איך לחיות בתוך החברה תוך כדי היווצרות האישיות שלו).

תהליך הסוציאליזציה מתחיל כבר עם האם, שמטפלת בתינוק ומספקת לו צרכים ביולוגיים ורגשיים. פארסונס מראה את הקשר אם תינוק (יחידה חברתית) – כבר מהיותו תינוק מתקיים תהליך של אינטרקציה חברתית, הילד לומד מהן ההתנהגויות שיובילו לגמול/לעונש, (מבין מה צריך לעשות בכדי לספק את צרכיו) והחיברות שמתחיל באימא וילד מתמשכת לאורך כל החיים ומתרחבת.

1. הבנה – הבנת התנאים המרמזים שיובילו לסיפוק או לתסכולים לא רצויים – הילד לומד לקשר בין סיפוקים ספציפיים להתנהגויות ספציפיות.

2. עיקרון הארגון ההכללה – הילד מנסה להגיע לנוסחת פעולה שתביא אותו לשיפור הסיכויים להגיע לסיפוק הטוב ביותר, ובעצם הוא למד כיצד להשביע את רצון אימו ואח"כ את רצון הסביבה (לא מדובר רק בחיוך אלא למכלול הפעולה).

החשוב בטיעונו של פארסונס זה הפיכת הילד לקונפורמי, האם והילד מהווים קולקטיב ודרך כך התינוק הופך לקונפורמי ולומד את תפקידם של האחרים (חלק מהאחרים).

פארסונס מציע פרשנות לתיאוריה של פרויד כך שתתאים לתיאוריה הפונקציונליסטית שלו בהקשר של החברה כולה.

במסגרת אותה פרשנות הוא מנסה להסביר איך המשפחה הופכת את האנשים לקונפורמיים לסדר החברתי ומראה שהאישיות היא בעיקרה חברתית ושהתינוק הוא ייצור חברתי מלידה.

מדובר על מאמר ביקורת על התפיסה של הפונקציונליסטים את האדם כיצור הנתון לחלוטין לתכתיבי המבנה החברתי.

רונג סוציולוג אמריקאי מבקר את תשובת הפונקציונליסטים לשאלה כיצד נוצר ונשמר הסדר החברתי? הפונק' טוענים כי ההתנהגות האנושית מעוצבת כולה ע"י דפוסים ממוסדים ונורמות משותפות ובכך הם בעצם מבטלים את השאלה כי הם מראים שבעצם אין מתחים או אפשרות אחרת בחברה אלא להיות קונפורמים, התשובה נמצאת בשאלה – הכל הרי מסודר.

בהתאם להסבר הפונק' צריך לשאול מדוע מתקיימים סכסוכים, קונפליקטים, מהפכות, תחושה של כפייה חברתית ולא לשאול מדוע נשמר הסדר החברתי.

לשאלה כיצד נוצר ונשמר הסדר החברתי משיבים הפונק' ב 2 תשובות:

1. הפנמה של הנורמות החברתיות.

2. הערכה – האדם מונע ע"י הרצון לקבל הערכה מאחרים על מנת להשיג תדמית חיובית של עצמו.

רונג טוען שפרסונס שאל את מושג ההפנמה מדורקהיים שטוען שלא רק שהחברה שולטת על הפרט מבחוץ בכך שהיא כופה עליו אילוצים וכללים חברתיים אלא שאותם כללים חברתיים הופכים להיות כללים פנימיים של הפרט, כלומר הפרט מפנים את הכללים החברתיים ואוכף אותם על עצמו.

כשהפונק' טוענים שהפרט הפנים נורמה הם מתכוונים לכך שהפרט מכיר בנורמה ומתנהג לפיה ובכך הם מתעלמים מההדגשה ה"פרוידינית" שמדברת על ההתנגשות הפנימית, מתחים בין דחפים מאבק בין רצון האגו לתכתיבי הסופר אגו, מאבק שאת תוצאותיו קשה לחזות.

אומנם אם אדם לא יעמוד בצווי הסופר אגו הוא יסבול רגשות אשם אבל אין בכך לאמור שהסופר אגו לא ינצח במאבק.

הפונק' אומרים שאנחנו קונפורמים רונג טוען שהתפיסה הפונק' הפכה את ההפנמה למשהו זהה לתהליך למידה או יצירת הרגלים. בנוסף התפיסה הפונק' מציבה 2 חלופות אלטרנטיביות או שהאדם הפנים את הנורמה ז"א מחוברות או שהוא פסיכופט – סוטה.

היא מתעלמת מאפשרות ביניים שאופיינית לרוב האנשים (מחוברות אבל עדיין יש בי אינטרסים קונפליקטים).

הם מתעלמים מזה שבאדם קיימים כוחות שמניעים אותו דווקא להתמרד כנגד אותם תכתיבים חברתיים.

בנוגע להערכה – הרבה פעמים הסוציולוגים משתמשים במושג הערכה כמושג חלופי להפנמה (לטענתם מושג ההפנמה הוא לא כ"כ גמיש).

הפונק' אומרים שאנשים רגישים לצפיות אחרים והם מתנהגים בהתאם לציפיות הללו כדי לזכות בהערכה, ההנחה של הפונק' היא שבני האדם שואפים לזכות בהערכה של אחרים מתוך קונפורמיות לנורמות משותפות.

רונג טוען שצריך להתייחס לטבע האנושי באופן רב ממדי ולא להדגיש רק בצד אחד בדיאלקטיקה של קונפורמיות מול מרד.

רונג טוען שבאדם יש דחפים אינסטנקטיביים, הם קיימים אבל הם מתועלים ומעוצבים ע"י החברה שבה הוא חי. ז"א הטבע החברתי של האדם הוא המקור להתנגדות לנורמות ולחיברות (בטבע האנושי יש דחפים התנגדות לחיברות אבל החברה ע"י הסוציאליזציה מתעלת אותנו).

הוא אומר שהאדם הוא יצור חברתי אבל לא מחוברת לחלוטין.

רונג טוען שההדגשה של הפונקציונליסטים על היציבות והגיבוש של החברה מביאה לתפיסה מעוותת על טבע האדם כמין "רוח רדופת מצפון" שכל מה שהיא רוצה זה רק לנשוא חן בעיני אנשים ולהיות קונפורמית.

מתאר 2 דפוסים שונים של מוביליות של ארה"ב – תחרותית ושל אנגליה – נתמכת. בשניהם נמצא כי נוצר מחדש אי השוויון והוא מועבר מדור לדור ובשניהם זה נחשב ללגיטימי.

בארה"ב

1. תחרותית – כולם מתמודדים, קובעים קו התחלה לכאורה שוויוני כל אחד מתמודד עם עצמו מעודדים אותם להמשיך ורק בסוף יודעים מי ניצח.

2. משכנעים את כולם להיות בפנים נותנים להם כסף לקולג'.

3. תוצאה – למעלה מגיעות השכבות הגבוהות.

4. זה לגיטימי – כי נתנו לכולם שוויון זכויות לא ברור מדוע משועתק אותומבנה של אי שוויון התמיכה הכלכלית והתרבותית של הבית עוזרת לשכבות העליונות להצליח.

5. אתוס – כל אדם שיהיה נועז מספיק יוכל לנצח את כולם ולהתעשר, מערכת החינוך בנויה על כך שעליך להיות תחרותי וכך נדע מי הם האנשים המתאימים ביותר. יש הגירה ולכן יתכן שמהגר יהיה מספיק תחרותי וינצח ולכן מבנה האליטות לא אחיד.

6. מבנה האליטות – לא הומוגניות אין אחידות תרבותית לקבוצה השלטת אין רקע מסוים של ידע שכולם צריכים לדעת.

באנגליה

1. נתמכת - מועדון חברים סגור כדי להתקבל צריך שמישהו ימליץ עליו, גאוות היחידה סגנון וחברות בין אלה שבפנים ותחושת העליונות כנגד אלה שבחוץ.

2. בגיל 11 יש חלוקה לבתי ספר גבוהים ונמוכים ואלה שבגבוהים יודעים שיגיעו להישגים גבוהים בניגוד לנמוכים.

3. תוצאה – למעלה מגיעות השכבות הגבוהות.

4. זה לגיטימי, יש שעתוק של המבנה ע"פ הקבלה לבתי הספר.

5. אתוס – אם האדם נולד למשפחה הנכונה שחינכה אותו להיות אנגלי טוב הוא זכאי להיות מוצלח ואז זה מאפשר לעשות מבחן ולגלות מי שייך למשפחות הטובות (דרך התרבות). אין הגירה.

6. מבנה האליטות – ברור מיהו האנגלי הטהור מבחינה תרבותית.

כל המבנה של מערכת החינוך משקף את האתוס – ערכי החברה ואת מבנה האליטות מבחינה תרבותית, אבל התוצאה הסופית היא תמיד אותה תוצאה, תמיד יהיה שיעתוק ותמיד מאמינים שזה צודק.

קולינס ממשיך את התיאוריה של טרנר. כתב ספר חברת התעודות – כל המבנה של החברה הוא של הנפקת תעודות לתלמידים המאפשרות להם להתמקם במבנה הלא שוויוני של החברה.

קולינס הוא ניאו וובריאן (חדש) – מסכים עם וובר אבל לוקח אותו קדימה/משפר אותו. שייך בצורה ברורה לגישת הקונפליקט בוחן קשר בין השכלה לריבוד חברתי (חלוקה של החברה לרבדים לא שווים/פרמידה) ריבוד במובן של סטאטוס/יוקרה/הערכה חברתית.

הדיון למאמר מבוסס על 2 עובדות בנוגע להשכלה בחברה האמריקאית:

1. רמת ההשכלה נמצאת בעלייה מתמדת.

2. המעסיקים דורשים יותר השכלה כתנאי לקבלה לעבודה.

מסביר את המקור לעובדות דרך 2 גישות גישה פונקציונליסטית – טכנית וגישת הקונפליקט – הווברינית:

1. התפקידים דורשים יותר מיומנויות וידע עקב ההתפתחות הטכנולוגית ולכן נדרש ידע רב יותר בכדי לבצעם.

2. בה"ס מקנה מיומנויות לעבודה ולכן רכישת השכלה במוסדות חינוך מאפשר את מילוי הדרישות של המשרות בשוק העבודה.

3. לפיכך דרישות ההשכלה לעבודה עולות בהתאמה ואז יותר אנשים באוכלוסייה צריכים ללמוד.

בעצם מציג את העמדה של דיוויוס ומור כמי שטוענים לפונקציונליזם, טענתם העיקרית היא:

1. תפקיד מצריך הכשרה או כישרון.

2. התפקיד יבוצע ע"י אנשים בעלי כישרון או הכשרה מתאימים כדי שיבצעו את התפקיד היטב.

קולינס לא מסכים עם הפונקציונליזם ובוחן מקרים שעומדים בסתירה לעקרונות שהם מציגים זו בעצם השכלת יתר. הוא מציג את העובדות הבאות:

1. בית הספר כמעט ולא מכשיר אנשים לתפקידים אותם הם צריכים למלא בעבודה.

2. לא ניתן להוכיח שהשכלה פורמלית גורמת לתפקוד יעיל יותר של העובד.

3. השכלה כללית עוד פחות יעילה בהכשרת העובד לתפקיד.

4. תרבות הסטודנטים מעידה על כך כי מטרתם האמיתית היא להוציא תעודה ולאו דווקא לרכוש איזה שהוא ידע או השכלה.

   גישת הקונפליקט הנחות יסוד:

   1. בחברה קיימות קבוצות סטאטוס שונות כל אדם מזוהה ומזהה את עצמו עם קבוצת סטאטוס מסוימת.

   2. בחברה קיימים מאבקים מעמדיים על שליטה בטובין (כלכליים, פוליטיים, חברתיים, יוקרה) יש תמיד מאבק בין קבוצות גם אם הוא אישי הוא הופך להיות בין קבוצות, בכל ארגון מנסה כל קבוצת סטאטוס לגייס יותר אנשים שמשתייכים אליה.

   3. דרך מוסד ההשכלה מעבירה קבוצת הסטאטוס הדומיננטית את תרבותה בצורה פורמאלית ולכן מערכת החינוך משרתת את קבוצת הסטאטוס השלטת, בית הספר משעתק את הריבוד בחברה.

גישת הקונפליקט מאמינה שבית הספר אינו מכשיר לצבירת ידע הוא מלמד את סגנון חיים – צורת התנהגות מסוימת – אוצר מילים, נימוסים, צורת לבוש, ערכים, הדרישות אותם מציבים מנהלי הארגונים הם לאנשים שלמדו את סגנון החיים הרצוי.

קבוצות הסטאטוס ששולטות במערכת החינוך משיגות 2 דברים:

1. לגיטימציה לשיבוץ חבריה שלמדו במוסדות אלה בתפקידים בכירים.

2. סוציאליזציה של קבוצות הסטאטוס האחרות כך שיעריכו ויכבדו את מאפייני קבוצת הסטאטוס הדומיננטית.

העסקה של אנשים בעלי השכלה מתאימה שלא שייכים לקבוצת הסטאטוס הדומיננטית מתבצעת בתפקידים בינוניים ונמוכים.

תיאוריית הקונפליקט תסביר את העלייה ברמת ההשכלה ודרישות ההשכלה ע"י הטענה שלימודים בכלל נתפסו בחברה כדרך להצלחה כלכלית וניעות חברתית ולכן נוצר ביקוש רב להשכלה.

ז"א הביקוש גרם לעליה ברמת ההשכלה של השכבות החלשות ואז השכבות העליונות חייבות להתקדם עוד יותר לעלות בהתאם את רמת ההשכלה שלהם.

לפיכך מתבצע שעתוק של המערכת הריבודית חברתית מדור לדור כך שמונצח הפער בין הקבוצה הדומיננטית לבין שאר קבוצות הסטאטוס.

לטענת קולינס אנו חיים בתרבות תעודות שבה האדם נשפט לא על פי ידיעותיו אלא על פי תאריו. השיטה הזו מחייבת הסמכה ותעודה לכל מקצוע מונעת גידול בהזדמנויות לניעות/מוביליות חברתית ותורמת להדגשת סטאטוסים שיוכיים (איך שבאתי לאן אני שייכת) ולא הישגיים (מה אני משיגה בחיי).

כיוון שהשכלה אינה פתוחה באופן שווה בפני כולם הילדים של בעלי מקצועות חופשיים נהנים מיתרון על פני ילדים של ילדי הפועלים.

בורדייה – מדבר על המושג "הון תרבותי", טוען שגם בנושא כוח יש מעבר בין דורות, הקבוצה הדומיננטית חומסת לעצמה את הכבוד ולכן מי ששייך לתרבות של הקבוצה הדומיננטית יש לו כוח (הון). וזה מועבר בבית.

ההורים מחנכים את הילדים ומעבירים להם את הקודים התרבותיים של הקבוצה השולטת, מערכת החינוך מבוססת על אותם קודים, על אותה תרבות, ילד שלא קיבל את אותם קודים/תרבות בבית מרגיש אלימות והשפלה כנגדו שפה שמתבססת על ערכים ונורמות שלא מוכרים לו.

לטענתו מערכת החינוך לא מחנכת ולא נותנת את הקודים התרבותיים שיעזרו להתקדם (את זה מעבירים ההורים) ובהיותה מכשיר שמבוסס על התרבות הדומיננטית היא מקפחת את הילדים שלא שייכים לתרבות.

המורה יודע מי קיבל תרבות בבית ומי לא ואז נוצר שעתוק.

באוניברסיטה – לומדים שפה גבוהה יוצרים קולקטיב ומשאירים בחוץ את אלו שלא יודעים, האוניברסיטה יוצרת גאווה ודימוי "אנחנו יודעים משהו".

לכל ההרגלים של ההתנהגות בתוך המקצוע בורדייה קורא "הביטוס" – מה חשוב ומה לא וכיצד להתייחס לדברים.

מערכת החינוך בכל שלב יוצרת היררכיה (יסודי ותיכון טיפוח את אלה בעלי ההון התרבותי הנכון, באוניברסיטה טיפוח ההיררכיה בתוך המקצוע.

בולינס וגינטיס? – טוענים שיש לשים לב לאופן ההתייחסות של בתי הספר של המעמד הנמוך למול בתי ספר של מעמדות הבינוניים – גבוהים.

הרגליי המשמעת:

• במעמד הנמוך – צריך לציית לקבל סמכות לעשות עבודה משעממת ולשבת בשקט, מלמדים שהסמכות היא חיצונית.

• במעמד בינוני – משמעת עצמית, יש לטפח את הילד, לתת לו עניין בלימודים, לתת לו יוזמות ויכולת להתבטא, טיפוח האגו זה מה שדרוש למעמד הבינוני כדי להצליח.

למערכת החינוך יש תפקיד חשוב בסוציאליזציה המעמדית (בתפקידים ובמעמדות) ברור אילו תלמידים יהיו בכל בית ספר.

נהון – מצא שבמערכת החינוך הישראלית הפער בין הספרדים לאשכנזים גדול וגדל.

בדור ההורים הפער לא היה כ"כ גדול, מתוך המזרחיים מי שהצליח לקבל השכלה רחבה זה כאלו שלא למדו בארץ אלא בחו"ל, מערכת החינוך היא זו שיצרה את הגידול בפער. בזמן שמטרתה אמורה להיות צמצום הפערים.

• זכאים לתעודת בגרות – בעלי הון תרבותי או כאלה שהשתכנזו.

• קשר בין סוגי ישובים כך ניתן לעשות הבחנה איזה מקום הוא בעל פוטנציאל ואיזה לא.

• חטיבת ביניים – עד כיתה ו' ילדים מפוזרים בכל מיני בתי ספר, אח"כ מכיתה ז' מכניסים את כולם יחד, (לפני כן ספרדים הלכו למקצועי עד שז נתפס כלא לגיטימי) ואז החלו בהקבצות רפורמה אינטגרציה – קרה בלחץ ההורים אך זה כישלון.

מסקנתו – מערכת החינוך משעתקת ומשמרת את המבנה הריבודי.

נהון טוען שקיימים 2 ממדים למדדים לבחינת הנושא:

• ממד המודרניזציה אוקולטורציה – בוחן היבטים כלכליים תרבותיים ופוליטיים של התרחבות ההשכלה, ממד הריבוד יבדוק האם ההשכלה תורמת לצמצום אי השוויון החברתי.

• ממד הקולטורציה מודרניזציה – היבט כלכלי ע"פ הגישות הבאות:

1. פונקציונליזם – ראה בהתפתחות הטכנולוגית כסיבה להתרחבות ההשכלה, נהון מבקר את הגישה הזו ומביא דוגמאות לחברות במזרח אירופה שבהן רמת הטכנולוגיה נמוכה אך ההשכלה מפותחת, לעומת זאת גרמניה בעלת טכנולוגיה אבל ההשכלה לא מפותחת כמו הטכנולוגיה – באופן יחסי.

2. קונפליקט – ההסבר המרקסיסטי – מטרת התרחבות ההשכלה היא שיהיה יותר כוח עבודה בר ניצול, הגדלת היצע של בעלי כישורים ובכך להפחית את שכרם – הדבר משרת את בעלי ההון.

היבט תרבותי:

הגידול וההתרחבות של מערכת החינוך משמש כאמצעי פיקוח ריבודי אתני (שישתמר הריבוד) נהון טוען שלמערכת החינוך יש מנדט לקבוע מי מוסמך לתעסוקה ומי לא וקיים לחץ ציבורי להרחבת ההשכלה, אשר גורם לאינפלציה בהשכלה.

היבט ריבודי:

טוען בניגוד לתאורטיקנים שטענו בעבר שמערכת החינוך לא מצמצמת פערים אלא אף משעתקת את המבנה הריבודי וזאת בגלל 3 סיבות עיקריות:

1. שחיקה של ערך ההשכלה בשוק העבודה.

2. תפוצה לא שוויונית של השכלה, לא לכל האוכלוסייה יש את אותה השכלה.

3. קבוצת הסטאטוס היא המשפיעה על כניסה לשוק העבודה גם כאשר ההשכלה זהה בין אנשים שמשתייכים לקבוצות סטאטוס שונות.

ניתן לבחון את הממד הריבודי ע"י 3 גישות שונות:

1. גישה אינדיווידואליסטית – התייחסות לפרט – מסבירה את ההבדלים הריבודיים באמצעות מחקרים קוגנטיביים גנטיים.

2. הפסיכולוגיה החברתית – רמת שאיפות הלומד תלויה במשפחה ובאחרים המשמעותיים כך היא מעניקה משמעות להון התרבותי שקיבל הילד בבית וכן לנבואה שמגשימה את עצמה.

3. גישה סטרוקטורליסטית – מבנית – מיחסת את ההבדלים והפערים בהשכלה למאפייני מערכת החינוך היא מסתכלת על ההבדלים/הפערים וטוענת שזה נובע ממערכת החינוך.

נהון מסתמך בעיקר על ההיבט הסטרוקטורליסטית/מבנית אבל גם משלב בין הגישות השונות ומנסה למצוא טיעון רחב שיענה על השאלה מדוע מערכת החינוך נראית כמו שהיא נראית.

לטענתו יש מטען תרבותי שונה בין הקבוצות, שוני מהבית (פסיכו' חברתית) יש גם אבחנה בבתי הספר, מעמדות (מבנית) ובתי הספר בשכבות הנמוכות בד"כ בפריפריה יש להם רמת השכלה נמוכה.

לאחר קום המדינה הגיע גל עלייה המוני שרמת השכלתו הייתה נמוכה באופן יחסי, בנוסף התייחסות סטריאוטיפית, והארץ נבנתה על מודל אירופאי.

ההנהגה במדינה יחסה את הפער בהשכלה לגורם אתני ולא מעמדי (כלכלי), ובכך נמנעה התייחסות אמיתית לבעיה והפרושים שהציעו לא עזרו ואף החריפו את הפערים.

אתניות זה סטאטוס שיוכי שלא ניתן לשינוי לעומת זאת מעמד ניתן לשנות ולכן כאשר מגדירים שזה אתני אז לא ניתן לשנות.

הפרקטיקות שמבטאות את המצב הזה (ז"א את החרפת הפערים):

1. פיזור גיאוגרפי – מערכת החינוך משתנה בהתאם לאזורי הלימוד, מרכז – מקבל יותר משאבים ויותר מורים ולהפך. נתון חשוב עיראק ומצרים הגיעו עם אותה השכלה.

2. פולטריזציה – תהליך שדרכו מפתחים דימוי עצמי נמוך, נורמה ב' דרישת סף קבלה נמוכה יותר ליוצאי צפון אפריקה ואז בעצם יוצרים תיוג לציבור שלם.

3. הסללה – יוצאי צפון אפריקה ואסיה נותבו למקצועות מקצועיים ללא בגרות כך נמנעה מהם האפשרות להגיע לאוניברסיטה.

4. אינטגרציה – מטרה מוצהרת של אינטגרציה להביא לשוויון הזדמנויות אבל לפי נהון זו הייתה בעצם אידיאולוגיה של הקבוצה ההגמונית (השולטת) משום שעדייו התקיימו הקבצות וגם הופנו לשם מורים פחות טובים.

תחום זה מראה שהתיאוריה של הכלכלנים ביחס לשוק העבודה לא נכונות, לטענתם יש תחרות הוגנת והמחיר נקבע לפי הצע וביקוש.

מסתבר שמחיר העבודה לא נקבע ע"פ התחרות, ואין תחרות הוגנת בין פרטים והשיוך הקבוצתי/אתני/דתי של הפרטים קשור במחיר עבודתם.

טוען שההבדל בין האירופאים לשחורים לא נובעים מבעית תרבותית אלא שהיא תופעה מבנית.

התיאוריה שלוו נקראת בתיאוריה של שוק עבודה דואלי. לטענתו יש שני סוגים של שווקי עבודה (מאוחר יותר טען שיש אף יותר):

התיאוריה שלו היא על הסקטור הפרטי ולא הציבורי.

מה מביא את המעסיקים לפצל את ההשקעות שלהם ל 2 סוגי השקעות? השיקול הוא קר של רווח והפסד. הניגוד הבסיסי הוא בין הון לעבודה כאשר הצד החזק והיציב בקפיטליזם זה הון (משותף עם מארקס) והגורם התלוי זה העובדים (יש עבודה עובדים ולהפך).

1. השקעות עם טכנולוגיה, ידע, מיכון יחד עם עובדים קבועים – ביקוש יציב.

2. ללא טכנולוגיה עובדים מזדמנים – ביקוש לא יציב – נתפסים בעיני המעסיק ככאלה שיכולים לחיות עם שכר נמוך יותר.

לטענתן לא כל תחום הוא חסר יציבות יש תחומים בהם הביקושים הם יותר מתנדנדים, מזה נובע הפיצול של המעסיקים

הטענה היא שהפילוח של השוק נעשה משיקולי המעסיק

חוסר יציבות, המעסיק מניח וב 90% מהמקרים גם צודק שה"שחור" יותר מתאים מאשר אזרח בעל זכויות. (וההפך למעסיק מהסקטור הראשון).

נחת היסוד הזו עושה את ההבניה של השוק שמבנה עובדים מסוימים לפי תכונותיהם החברתיות והתרבותיות.

2 תכונות עיקריות:

1. באופן אובייקטיבי הם תופסים את העסקה הזו כזמנית.

2. יש גורם שמסבסד את שכרם הנמוך.

דוגמאות לפועלים אלו:

1. סטודנטים ותיכוניסטים – עובדים באופן זמני, הורים מסבסדים.

2. פלאחים/מהגרים – זמני כיוון שזה או שלב מעבר בכדי להשתלב בחברה או בגלל שהם ממילא מתכוונים לחזור לארצם (לרב זה הופך לקבוע בסוף), שניהם מדובר בהגירה בתוך המדינה או למדינה אחרת כיוון שבמקומם הטבעי אין להם עבודה, הצד המסבסד של הכפריים זה המשק ושל המהגרים בארץ המוצא יש תנאים מאוד קשים והוא בא לפה לעזור למשפחתו זה מקור ה"סבסוד" שלו. הזמניות האובייקטיבית והקביעות האובייקטיבית משותפת לפלאחים ולמהגרים.

   מרקס יכול לקרוא למעמד הקפיטלסטי בורגנות, בורגני = עירוני, פרולטריון = כפריים שבאים לעבוד בעיר,

   לתופעה המעמדית של בורגני לפרולטריון יש קונטקסט של עירוני למול כפריים.

3. נשים – הגורם המסבסד הורים/בעלים. הזמניות והסבסוד היא אובייקטיבית מצד המעסיק ולא האישה, הצד האובייקטיבי של האישה זה עד כמה היא רואה עצמה עצמאית – כל עוד היא מרגישה מסובסדת היא גם רואה את העבודה כזמנית.

4. קבוצות סטאטוס נמוך – נתפסות כמתאימות ע"י המעסיק בגלל שיש להם דימוי שמתאים לעבודה לא יציבה חסרי השכלה, כיוון שזה לא לגיטימי להפלות על בסיס תרבותי והפועלים עצמם לא רואים את העבודה כזמנית אז הממשלה מסבסדת אותם ע"י השלמת הכנסה, תשלומי רווחה וכו.

5. חיילים משוחררים – הצד האובייקטיבי זה זמני עד שימצאו עבודה אחרת, ובנוסף מי שעושה עבודה נדרשת (זולה) מקבל מענק.

טענתה – יש מעסיק אחד ושתי קבוצות עובדים שונות במחירן אשר ביניהן יש מאבק על עבודה.

שוק העבודה הוא עולמי, איפה שהתפתח הקפיטליזם מהר יותר כך שכר הפועלים גבוה יותר, כיוון שיש הגירה בין המדינות אז נדרשת רמת חיים גבוהה יותר ע"י הפועלים ה"יקרים".

בישראל מנסים לקיים רמת חיים אירופאית למרות שאמורה להיות רמת חיים נמוכה יותר.

טוענת שיש משולש מעסיק – עובד יקר – עובד זול (לעובדים יש סממן חיצוני מזהה שחור – לבן), מעסיק רוצה עובד זול, עובד זול רוצה עבודה ולכן יש משיכה, העובד היקר מעוניין להפריד ביניהם בכדי שיעסיקו אותו בשכר גבוה.

לטענתה הסיטואציה של פיורה זה כאשר הפועל היקר פילח את השוק לשני שווקים, אחת הדרכים למנוע מפגש בין המעסיק לעובד הזול זה יצירת קסטות בין קבוצות עובדים שמתאימות להיררכיה התרבותית.

1. בד"כ המעסיק מייבא עוד עובדים זולים, היקרים מנסים למנוע כניסתם לארץ ולאחר שנכנסו יש נטייה לגילויי גזענות תקיפה על היותם נחותים.

הבסיס הוא תחרות כלכלית והם משתמשים בגזענות כיוון שזה הבסיס המשותף להם עם המעסיק – אחדות תרבותית לעומת הקבוצה הנחותה.

2. "עבודה עברית" – דורשים סובסידיה לעבודה עברית תנועת העבודה תקבל את הכסף בכדי להעסיק עובדים יהודיים. וזאת במקום לפתוח מפעל בירדן למשל – זה איום – אני לא חייב להעסיק אתכם ההון הוא בינלאומי ויש עבודה זמינה זרה בכל העולם – כלי מאבק מול העובדים.

3. יש אפשרות להביא סחורות מחול בזול וכך הם כופים על העובדים להוריד את שכרם או שיסגרו את המפעל.

טענתה הבסיסית לא סותרת את מרקס אך היא אומרת שהסיכויים להתארגן על בסיס מקומי גדולים יותר מאשר התארגנות של פועלי כל העולם.

המדינה ממנה באים עובדים מעודדת את יצוא העובדים.

בישראל – הפרובלמטיקה של פועלים זולים ויקרים היא זו שעיצבה את הפוליטיקה ואת הכלכלה הישראלית. בשנות ה 50 הביאו את המזרחיים שהתחילו לעשות בעיות, ב 59 וב 67 הביאו את הפלסטינים, ב 87 הביאו את הרוסים, ב 92 רומנים, וב 93 תאילנדים וסיניים אשר יתרונם הוא שהם מבנית צייתניים.

המאמר שייך לתחום כלכלה פוליטית, כלכלה משפיעה על פוליטיקה ולהפך, לא ניתן לנתק ביניהם. פיורה מתאר את שוק העבודה בחברה הקפיטליסטית המודרנית, באירופה ובארה"ב בשנות ה 70 ומחלק את שוק העבודה למעסיקים (בעלי הון) ובחלק השני יש את הפועלים אשר מחולקים לשתי קבוצות: סקטור ראשני וסקטור משני.

סקטור ראשוני – רובו כולל איגודים מקצועיים שדואגים לזכויות הסוציאליות של הפועלים (שכר מינימום פנסיה), לעובדים יש ביטחון כיוון שאם יפוטרו עדיין יהיו זכאים לפיצויים אשר מספקים בטחון כלכלי למפוטרים וגם יוצרים אינטרס של המעסיקים למנוע אבטלה ולהמשיך להעסיקם כדי שלא יצטרכו לשלם פיצויים – בסקטור הזה יהיו ילידי המקום, ילידי הארץ.

סקטור משני – עובדים בעיקר מהגרים – עובדים זרים ששוהים במדינה לפרק זמן מוגבל ולרוב אין להם כוונה להשתקע. השכר יהיה נמוך אולי בארץ העבודה אך גבוה יחסית לארץ מוצאם. בנוסף ילידי המקום שמועסקים במקצועות נמוכי סטטוס (עבודות זמניות בד"כ ללא בכשרה מקצועית וללא איגודים) – חוסר בטחון תעסוקתי וסוציאלי.

ההפרדה בין הסקטור הראשוני למישני נקראת היפותזת שוק העבודה הדואלית המורכב גם מבעלי הון ופועלים וגם הפועלים מתחלקים לסקטור ראשוני ומישני ומכאן הדואלי.

פעילות כלכלית מתאפיינת באי ודאות. פיורה שואל ממרקס את ההבחנה בין הון (קבוע בתהליך ייצור) לעבודה (משתנה בתהליך ייצור).

יש קונפליקט בסיסי בין הון לעבודה. במערכת קפיטליסטית טהורה בתקופת שפל יפטרו את העובדים ולא ימכרו מכונות

1. הבטחת עבודה – הדואליזם בין הון לעבודה יוצר הבחנה בין סוגי העובדים:

   1. סקטור ראשוני – ידע, מיומנות מיוחדת, הכשרה מיוחדת, פגיעה בייצור – הסדרים שיבטיחו את מקום העבודה.

   2. סקטור משני – אין הבטחת עבודה, אין בעיה לפטר בשפל ולהעסיק בגאות.

2. המערכת הכלכלית היא "קוואזי קפיטליסטית" (קוואזי =מחצה), קפיטליסטית לכאורה משום שהעובדים בסקטור הראשוני מצליחים להתארגן ולשמור על זכויותיהם אשר גורמות להגבלת פיטוריהם מצד המעסיק (עצם האפשרות שניתנת להם להתאגד פוגעת בקפיטליזם טהור).

הסקטור המשני זה דרך המעסיקים להתמודד עם חוסר הודאות של השוק כיוון שכך הוא לא נתון למגבלות של פיטורין.

עם הזמן נכנסו לסקטור המשני כל העיסוקים בעלי הסטטוס הנמוך, אפילו יציבים.

כאשר מתרחבת תעסוקה בעקבות עלייה בביקושים יועסקו בעיקר עובדים מהסקטור המשני, גם למקצועות ששייכים לסקטור הראשוני (שחורים כרופאים) זה משרת את אינטרס המעסיקים. קיומו של סקטור משני מספק מאגר של עובדים זמינים, זולים שמשמשים לענפים בהם יש תנודות.

יחס העובדים הילידים הוא אמביוולנטי, מצד אחד הם לא צריכים לעשות "עבודה שחורה" מצד שני אם הפרשי השכר יהיו גדולים מדי הפועלים מהסקטור המשני יכולים לתפוס משרות לא מקצועיות של הסקטור הראשוני (יותר משתלם למעסיק). הסקטור הראשוני פותר זאת ע"י איגודי עובדים הפועלים לחקיקת שכר מינימום ודואגים להגבלת מכבות הגירה.

השוק לא טהור, לא פועל ע"פ ביקוש והיצע ויש יד מכוונת של מדיניות לעשיית דברים כלכליים שיביאו לשינוי המצב ולא יד נעימה.

יש לחץ מצד ילידי הארץ לא להשתייך לסקטור המשני וזה גורם לכך שמשרות לא מקצועיות נדחפות לסקטור הראשוני ע"י אבטחת התעסוקה עקב התארגנותם של העובדים.

היום השוק של ההיי טק משנה את המצב כאילו שייך לסקטור המשני אבל פולש לסקטור הראשוני.

קיומו של שוק דואלי יוצר פיצול וניגוד אינטרסים בין הפועלים בשני הסקטורים מה שמעמיד בסימן שאלה את נבואתו של הדטרמינסטית של מרקס "פועלי כל העולם יתאחדו" – כשיש ביניהם קונפליקט הסיכוי שיתאחדו לא תופס.

בשני העשורים האחרונים החלו חברות רב לאומיות גדולות להשתית את תהליכי היצור שלהן על נשים ברחבי תבל במגמה לחסוך בעלות העבודה ולהגדיל את הרווחים. מניע העיקרי לייצור בארצות העולם השלישי הוא שכרם הנמוך של עובדים ועובדות שם (3-5$ לשעה בארה"ב לעומת 3$ ליום בארצות העולם השלישי), בנוסף הנשים זולות ב 40-50 אחוז מגברים.

החברות קוראות למפעליהם שמעבר לים – "משאבים שמעבר לים", פעילי איגודים מקצועיים קוראים להם "מקומות עבודה בלתי מאוגדים" ורואים בהם איום. עבודה "שחורה" בארצות העולם השלישי והשליטה ניהול ופיתוח ממוקמות בארצות העולם הראשון.

החברות טענו ששכר העבודה הנמוך הוא הסיבה העיקרית להעברת הייצור מעבר לים. חברת "פיירצ'יילד קאמרה אנד אינסטרומנט" הייתה בין הראשונות שפנו לעבוד מעבר לים, חברות אחרות יצאו בעקבותיה והצדיקו זאת בנימוק שיש תחרות והם עלולים להפסיד לקוחות.

המעבר אפשר לחברות הגדולות לחמוק מתביעות של איגודים מקצועיים אמריקאים ואירופאים לשיפור תנאי תברואה, בטיחות, תנאים סוציאלים, שכר, ובנוסף התחמקו מהדרישה הציבורית למניעת זיהום אוויר.

מעבר לים בדקו למי אין חוקים להגנה על איכות הסביבה או מי לא מקפיד לאכוף אותם ושם הקימו מפעלים.

באותן שנים מדינות העולם השלישי זנחו גישה קודמת לפיתוח כלכלי (יותר תיעוש עצמי, פחות תלות ביבוא) ונקטו בגישה חדשה ששמה דגש על משיכת משקיעים לייצור המכוון לייצוא. בתמורה הובטח לאותן ארצות מקורות תעסוקה ידע טכנולוגי ומטבע זר. וכל זאת בסיוע של הארגון לפיתוח תעשייתי של האו"ם ושל הסוכנות לפיתוח בינלאומי של ארה"ב. כתוצאה הן ביטלו את מכסי המגן על מוצרים תעשייתים (שדרושים לשלבי צמיחה ראשונית) ואף התחרו ביניהן מי תציע הטבות מס גדולות יותר לחברות הגדולות.

כולל מערך ייצור מוכן, שירותי תשתית וכוח עבודה השוכן שם, מוצעות שם הטבות למשקיעים הזרים כמו: שחרור ממכס על ייבוא חומריי גלם,

רכיבים ומכונות, שחרור ממיסים ל 20 שנה וסבסוד ממשלתי של הוצאות התפעול (על חברות מקומיות נאסר לפעול באזור זה).

אזור זה מגדיל את חופש הפעולה של אנשי העסקים תוך הגבלת החופש של העובדים אשר חיים באזור מגודר שאין בו דריסת רגל לאיגודים מקצועיים

אין זכויות שביתה ובד"כ יש כוח משטרה מיוחד. אנשים בארצות עולם שלישי עניים ועתידים להישאר עניים.

ורווחים משוחררים ממכס מה שהביא לעלייה גדולה בייצור המכוון לייצוא אך לירידה בייצור של מצרכים הדרושים לשוק המקומי, למרות שאדמתה

פורייה ומזג האוויר טרופי נאלצת פורט ריקו לייבא מארה"ב את מרבית המזון הדרוש לתושביה כמו גם את מרבית המוצרים התעשייתיים, מה שהכניס

אותה לחובות גדולים לבנקים האמריקאים, ב 1976 כאשר תמה תקופה ראשונה והיא הנהיגה שכר מינימום עזבו החברות הגדולות את האי לייצור

במקומות זולים יותר.

נשים בקו הייצור העולמי

החברות הרב לאומיות הגדולות מייעדות את עבודות ההרכבה הקלות לנשים אשר ברחבי העולם כולו מקבלות שכר נמוך משל הגברים כיוון

שמשכורתן נחשבת ל"משכורת שנייה" וזהו התירוץ של בעליי המפעל הן לגובהה המשכורת והן לפיטורין.

סיבות נוספות להעדפת נשים הן:

1. הן נחשבות כוח עבודה ממושמע וקל לשליטה המוכן לבצע מטלות משעממות ורוטיניות.

2. הנשים ניחנות ב"סבלנות טבעית" וב"זריזות ידיים" – עובדות מושלמות.

העדפה עיקרית היא לנשים רווקות ללא ילדים או תוכנית ללידה (עושים להן בדיקת הריון בקבלה לעבודה בכדי להימנע מתשלום דמי לידה) ורצוי

בעבר נשים עבדו במשק המשפחתי הכפרי עקב השתלטות התעשיות הגדולות על שטחי קרקע נרחבים נהרסה החקלאות המסורתית ואז החלו הורים

והמבוגרות בענפי מזון. תנאי התעסוקה גרועים אך לבנות אין עבודה חלופית.

יש גם מעטים יוצאים מן הכלל שטוענים שהצעירות עוברות ממפעל למפעל לחפש תנאים טובים יותר ולכן מעדיפים עקרות בית מבוגרות ואחראיות

שיעבדו גדוד אחד במשמרת בוקר והשני במשמרת ערב.

דוברי החברות הרב לאומיות טוענים שהבנות אינן עצבניות ומחייכות כל היום, הן נהנות יש להן כסף לבילוי הפנימייה מהווה חוויה בריאה ובלתי

מזיקה, ההטבות והחופש הנלווים לתעסוקות החדשות עולים תמיד על תנאי העבודה בתעסוקות המסורתיות.

האם זו בשורה של שחרור? או שמא מדובר בעבדות?

מחקר שנערך בקרב הנשים הגיע למסקנות חיוביות "עבודה פירושה אופקים מורחבים יכולת התמודדות עם החיים אמצעי לחיזוק האני, עבור מרבית

הנשים הפך מקום העבודה למקור משמעותי של זהות עצמית.

אולם בעת ובעונה אחת מחזקת שיטת הייצור החדשה את יכולתם של גברים במשחות פטריארכאליות מסורתיות לשלוט בנשים, החברות הגדולות

עושות שימוש במוסד המשפחה (החשוב בעיניהם) להשיג שליטה בנשים העובדות. אפילו הגיוס לעבודה נעשה דרך האבות, האחים, הבעלים אשר

מקבלים הסברים מרגיעים על העבודה טרם שולחים את הנשים ובנוסף גם המשמעת בעבודה הופכת לעניין משפחתי שכן הבנות מוסרות את תלושי

המשכורת שלהן להורים או לבעלים. חיי המפעל עצמו מוגדרים ומווסתים ע"י מחזור החיים במשפחה.

מרגע שמדיניות ה"פיתוח" של החברות הרב לאומיות משתלבת בתרבות הפטריארכאלית המסורתית, משתנים חיי הנשים בארצות העולם השלישי ללא הכר.

דן בתופעות כלכליות מנקודת מבט שונה משל הכלכלנים. מתבססת על מרקס וובר.

אינפלציה – בכלכלה עובדים מבקשים תוספת לשכר מעסיקים נותנים ויחד מעלים מחירים, שכר עובדים עולה מחירים עולים וכן הלאה.

השאלה מה ההסבר לתופעת האינפלציה?

הכלכלנים לא יודעים להסביר את התופעה אלא רק לתאר אותה, ומאשימים את העובדים על כך שהם מבקשים תוספת שכר והפתרון זה לא לתת להם תוספת.

טענתו של גולדטופ שלפי הכלכלנים יש תיאור המנגנון ומודל אידיאלי ואשם (העובדים).

מודל שני – הסבר הו מנוטרי – הדפסת כסף אם בשוק יש יותר כסף ממה שהכלכלה מייצרת אז ערכו יורד. – אשם ממשלה.

בעצם תורת הכלכלה בנויה על הגנת האינטרסים של הצד החזק – המעסיקים.

גולדטופ מציע מודל סוציולוגי שלדעתו טוב יותר מהמודל של הכלכלנים, הוא מתבסס על מרקס וובר:

מעמד התבגרות – מעמד הפועלים, מרקס חשב שתהיה להם תודעה ואז יעשו מהפיכה, יש להם תודעה ואפילו מסורת מתוך תחושה של אחדות, חלק מההתבגרות שלהם זה להבין שלא יעשו מהפיכה. העובדה שלא יעשו מהפכה לא הופכת אותם לפראיירים, הם מודעים לכך שלהם ולמעסיקים יש אינטרסים מנוגדים ולכן נאבקים על תוספת שכר בתקופות שניתן.

גולדטופ אומר שזה תוצאת של בגרות מעמד הפועלים שיודע שבחברה הקפיטליסטית יש ניגוד אינטרסים והם צריכים לדאוג לעצמם ויש להם כוח שנובע מהמסורת שלהם. לדעתו הקטגוריה מעמד ככלי אנליטי לניתוח תופעות הוא רלוונטי ממרקס ולא תחזיותיו למהפכה.

סטטוס – המושג רלוונטי, בניגוד לוובר ששם את מושג הסטטוס כמתנגד עם כלכלת השוק והמעמד גולדטופ אומר שבמשך השנים הייתה התכנסות של סטטוס ומעמד. והיום למי שיש כסף יש כבוד.

התופעה – הבחנה של וובר בין סטטוס לכלכלה חשובה גם אם לא קרה מה שוובר ציפה. גולדטופ קורא לזה התפוררות סדר הסטטוס בעבר הנתק בין השניים יצר יציבות. עכשיו כל קבוצה שיש לה סטטוס נמוך רוצה ודורשת שיהיה לה יותר כסף גם כדי להעלות את הסטטוס שלה – התפורר הלגיטימציה של אי השוויון שהיה מבוסס על מדרג תרבותי מנותק מכלכלה. עכשיו המדרג הוא תרבותי כלכלי (חיילי מיל' דורשים כיום כסף).

וזה מה שגורם לאינפלציה, זה הסבר יותר מהותי מדוע הממשלה צריכה להגדיל את הוצאותיה מאבקים בין קבוצות שונות בחברה שדוחפת להגדלת ההוצאות כדי ליצור יציבות.

מימוש אזרחות – השפה המשותפת בין מרקס לוובר במישור המדינה. במדינה דמוקרטית קיים מתח בין עיקרון אזרחים שווים לבין עיקרון השוק שיש בו אי שוויון, במתח הזה נוצרת אפשרות שקבוצת אזרחים שהם הרוב במדינה אבל חלשים כלכלית יתרגמו את כוחם הפוליטי להישג כלכלי, ע"י התניית הצבעה שלהם בהטבות כלכליות.

המדינה לוקחת מסים וגם נותת כסף בצורת השלמת הכנסה בניגוד לעיקרון השוק של תחרות חופשי. כאשר המדינה מתערבת היא מקלקלת את המודל של כלכלת השוק – כאן ניתן לראות את ההסבר שהמדינה מרחיבה הוצאותיה – אלה תהליכים ארוכי טווח.

גולדטופ אומר שהתיאוריה של הכלכלנים זו אידיאולוגיה המסתירה את העובדה שלבעלי ההון יש אינטרס למודל השוק. והיא עושה עצמה כאובייקטיבית ונכונה מקצועית.

לדעת הסוציולוגים האינפלציה פותרת את המאבק החברתי, הקונפליקט ואי השוויון ולכן לא רואים באינפלציה בעיה אלא פתרון של קבוצות שונות למאבק החברתי. המצב הכלכלי הוא ביטוי לקונפליקט חברתי.

גולדטופ לא ניסה לעשות תחזית וזיהה מגמות עיקריות אבל שנה אחרי שברו את האינפלציה ע"י שבירת כוחם של האיגודים המקצועיים וע"י קיזוז התקציבים (מרגרט תאצ'ר).

6 שנים מאוחר יותר הוא כתב מאמר שבמדינות קפיטלסטיות מפותחות יש 2 מגמות סותרות של איך ליצור כלכלה פוליטית במגמה אחת העובדים מנצחים ובונים את הכלכלה הפוליטית ובמגמה השניה המעסיקים מנצחים ובונים את הכלכלה הפוליטית.

נאו קורפרטיזם – תופעה שהתגבשה במדינות מרכז אירופה, כאשר לעובדים יש איגודים חזקים ומפלגות שעולות לשלטון והן מצליחות לשלוט על הכלכלה ועל הקצאת המשאבים של המדינה. במשטר נאו קורפוריסטי מתנהלות 2 עסקות חליפין בין 3 שחקנים: העובדים, המעסיקים, והמדינה שהיא מתווכת בין העובדים למעסיקים והיא מייצרת 2 עסקאות חליפין כלכלית ופוליטית.

המדינה והמעסיקים מבטיחים תעסוקה לאורך זמן בתמורה לריסון דרישות השכר וכך לא יגיעו למיתון. כדי שתהיה תעסוקה מלאה המדינה מתערבת בשוק כמעסיק ולא רק כגורם חיצוני אך גם נוצרת עסקה פוליטית כדי שהאיגודים המקצועיים יוכלו "לספק את הסחורה" פירוש הדבר שצריך להכיר בהם כפרטנר בלעדי למשא ומתן, המעסיקים מוכנים לתת את ההכרה בתנאי שלא יהיו מהפכנים. – עסקה פוליטית הכרה הדדית בין המעסיקים לאיגודים המקצועיים ואז תפקידם של האיגודים הוא לרסן להרגיע ולמתן – להפוך אותם למבוגרים ע"פ גולדתורפ כדי שלא יעשו מהפכות.

התיאוריה הזו התמוטטה.

לוקח מונח כלכלי לחלוטין – אינפלציה ומנסה לתקוף אותו בכלים ומושגים סוציולוגיים.

אינפלציה מבחינתו זה תהליך של שחיקת כסף – הממשלה מעלה מחירים, העובדים רוצים תוספת בשכר כיוון שהכל יותר יקר, לממשלה אין כסף ולכן היא מדפיסה עוד כסף, אז נכנסים לסחרור של גירעון. מי שמנתח אינפלציה הוא בד"כ כלכלן ולכן גולדתורפ מציג שתי גישות כלכליות בתחילת המאמר אחת מוניטוריסטים ושניה קוסטפוש. גישה כלכלית מנתחת את הכלכלה כמשהו שמופרד מסוציולוגיה ומהחברה ויש 3 גורמים עיקריים לאינפלציה:

הגישה של גולדתורפ מציעה הסבר סוציולוגי למושג אינפלציה:

1. קריסת המנגנון הריבודי – סטטוס – ההבדל הראשון בין הגישות הסוציולוגיות לגישות כלכליות יהיה בניתוח הכלכלה של השוק, הכלכלנים חושבים שכלכלה נוטה ליציבות ומאבדת אותה כשגורמים לא כלכליים מתערבים בכלכלה. הסוציולוגיים לא עושים את ההבחנה הזו והם טוענים שהשוק הכלכלי זה שיקוף של הקונפליקטים החברתיים בתוך החברה והמאבקים על חלוקת משאבים שהביטוי שלהם יבוא בכלכלה.

   מה שמכתיב ע"פ גולדתרופ זה השינויים בריבוד החברתי, טוען שבעידן המודרני הכלכלה הקפיטליסטית היא חלק מתקופה שבה משתנים מנגנוני החלוקה הריבודית.

   העידן המודרני מביא למצב שיש בורגנים חדשים שהם ללא ייחוס אבל הם פעלו נכון בשוק והצליחו להגיע למעמד ואז המנגנון שעשה הפרדה בסטטוס ומעמדות החל להתפרק ואז ברגע שאני בן אדם עם סטטוס חברתי גבוה, אבל כשבודקים את חשבון הבנק הוא לאו דווקא מלא בכסף ולהפך מוכר באסטה בשוק יכול להיות בעל חשבון בנק מנופח, וזה בניגוד למנגנון המעמדי שהיה שאם יש לי כסף סימן שאני שייך למעמד הגבוה ואם אין לי אני לא. כיום המנגנון המעמדי הזה התפרק.

   הכסף הופך להיות דומיננטי ומחזיק אותי בתוך הפרמידה ונכנס עניין לגיטימציה לפועלים לדרוש יותר כסף כדי להגיע למעמד גבוה יותר וזה הסיבה ללמה השכירים דורשים יותר כסף.

   זה אחד ההסברים הסוציולוגיים של גולדתורפ שכיום יודעים שלמי שיש יותר כסף הוא מתקדם בחברה אז גם אני רוצה להתקדם.

   פעם גם אם היה לך כסף אבל לא הייתה שייך לאצולה או מעמד גבוה זה לא היה משנה.

   לאחר שזה התפרק הכסף קובע וזה יוצר את הכוח להיאבק להעלות את המשכורת

2. האזרחות – הסבר סוציולוגי נוסף – ברגע שהפכנו למדינה מודרנית ויש בה אזרחים והמעמד שלהם שווה ע"פ החוק. ברגע שאנשים קולטים בתודעתם שהם שווים בחוק והחוק חל על כולם ולכולם יש זכויות. הגישה המרקסיסטית להתייחס לעובדים כאל סחורה של בעל ההון כבר לא תופסת.

   יש להם חיזוק מהחוק ומהמדינה למעמדם כאזרחים, ויש חוק להגנת עובד (שעות עבודה, איסור העסקת קטינים וכ"ו) כעת יש הגבלה על ניצול של כוח העבודה ואסור להתייחס לאנשים כאל סחורה.

3. מעמד פועלים בוגר – הקמתו של מעמד פועלים בוגר מהווה גורם סוציולוגי נוסף, ברגע שמנגנוני הריבוד השתנו אנשים יכולים להשתחרר מתחושת הנחיתות שהייתה להם והם קיבלו חיזוק מהחוק לשוויון זכויות. דורות שנולדו לתוך השינוי הזה במעמד הפועלים שהתודעה לזכויות שלהם כבר חדורה בהם שהם כבר מודעים לכך שהצורך בכסף הוא שיקדם אותם – השינוי שחל לא קורה בבת אחת ולכן אלו שהיו רגילים למנגנון הריבודי לא ידעו לממש את זכויותיהם ודור ההגירה או אלו שמחוברים לתפיסות הסטטוס הישן אבל הדורות הבאים שלהם ידעו לנצל טוב יותר את זכויותיהם ולהשפיע על הממסד הפוליטי ועל מבנה הכלכלה.

גולדתורפ מתעלם מהפוקוס של הכלכלה.

מציג את הליבה של ההסבר בכלכלי ואז הוא מחליט להתעלם מהטיעון המרכזי של הכלכלה והולך לשוליים של ההסבר. אם הכלכלנים התייחסו לאינפלציה כתופעה שזו החלטה כלכלית לא משנה.

ההסבר המרכזי בשבילו זה ההדפסה של הכסף, גולדתורפ אומר שהאנשים שהשפיעו פוליטית על ההחלטה של הממשלה להדפיס עוד כסף הם הסיבה הסוציולוגית לאינפלציה שנובעת מתוך הקונפליקטים והלחצים החברתיים.

מאמרו נובע מהתיאוריה הניאו קורפורטיסיטת. הוא שואל שאלה ביחס למיתון שהיה בישראל בשנים 67-65, התרחבות האבטלה בישראל כתוצאה ממדיניות הממשלה (המיתון נפסק בתחילת המלחמה).

בעצם תעסוקה מלאה אמורה להיות חלק מעסקה עם העובדים, אך בישראל אידיאולוגית הייתה מחויבת לתעסוקה מלאה מתוך ציונות.

שלו מבין שהמודל הנאו קורפורטיסי לא תופס בהקשר של ישראל. זה משונה שיש מיתון כאשר מפאי עלו לשלטון.

בישראל בשנים 65-60 מפאי וההסתדרות איבדו כל שליטה על המשק, העובדים שבתו וקיבלו תוספות שכר גדולות בזמן שהייתה תעסוקה מלאה – כלומר לא הצליחו לעשות את העסקה הקורפוריסטית הצפויה של ריסון דרישות העובדים.

מפאי וההסתדרות לא תפקדו כארגון מקצועי שמנהל מו"מ כמייצג את האינטרסים של כלל העובדים.

הם ייצגו יותר אינטרסים/שיקול פוליטי ציוני של הקמת המדינה. בעצם כל השביתות באותה תקופה נעשו כנגד מפאי וההסתדרות.

מפאי מתחילה לחשוב איך לרסן את העובדים וטענתו של שלו שמדיניות המיתון זו מדיניות ענישה כדי להשיג משמעת מצד 2 גורמים:

1. העובדים – שהתמרדו כנגד מפאי וההסתדרות כי היה להם כוח (הייתה תעסוקה מלאה) תגובת הממשלה היא לא לאפשר להם כוח זה ומנעו זאת בצורה יזומה.

2. המעסיקים – אלמנט של משמעת בכדי שלא יעלו את המחירים.

המדינה יוזמת את המהלך כמהלך של החזרת השליטה לידיה.במאמר שכתב ד"ר לב – חקר משנת 50-70 בין 67-48 תקופה של קליטת עלייה והסתבר שהמנגנון הפוליטי לא מסוגל ליצר יציבות לאורך זמן – הקימו את כל המוסדות להקמת המדינה אבל לא יכלו ליצר מדינה נורמלית שבה יש מו"מ בין גורמים שונים. מרגע שנוצרה תעסוקה מלאה מפאי היו מיועדים ליפול מהשלטון.

נשאלת השאלה האם 67 שינתה את המצב של מפאי וההסתדרות חזרה לשלטון. ב 69-68 הביאו פועלים ערבים שיעשו עבודות שחורות, גם הצבא הפך לממלא תפקיד חשוב, ניצחון במלחמה זה פתרון כל בעיותיה מלפני המלחמה.

בעצם השליטה על העובדים, השכר והמעסיקים – שלו הבין שכאן הייתה בעיה שמפאי ניסתה לפתור באמצעות המיתון. מיתון משרת אינטרסים של המדינה הפתרון שהיה גם ב 65-64: אבטלה אבל אז גם המעסיקים מפסידים. הם המציאו עובדים זרים (כמו שעשו בגרמניה כדי לרסן את העובדים) ההסתדרות התנגדה ומפאי התנגדו כי זה לא בונה מדינה יהודית וזאת הסיבה מדוע אחרי 67 הם משוכנעים שפתרו את הבעיה – מביאים פועלים זרים תחת שליטה שמסתדרים עם הציונות (ערבים) והם פתרון ארוך טווח וזה מה שמוביל למצב כיום.

המאמר מציג ניתוח היסטורי של המשק הכלכלי בישראל משנות ה 50 ועד שנות ה 80. ההיבטים שמתמקד בהם במיוחד הם: אבטלה, תעסוקה.

מושגים:

1. תעסוקה מלאה – מצב בו יש רמות נמוכות של אבטלה. ברמה זו יכולת המיקוח של המעסיקים מצטמצמות כי כולם עובדים ויש פחות עובדים בשוק.

2. מיתון – מצב של האטה מכוונת של המשק ע"י הממשלה. היא כרוכה בפיטורי עובדים והחלשת כוחם – ע"פ שלו.

3. הסתדרות – ארגון גג ריכוזי ודומיננטי של פועלים, לכאורה מטרתו להגן ולדאוג לאינטרסים של העובדים המאוגדים, בפועל כתוצאה ממערך פוליטי היה הארגון בעל זיקה חזקה למפלגת השלטון. אמור להיות ארגון גג של הפועלים אשר דואג לאינטרסים שלהם, אבל בארץ הייתה זיקה חזקה ביותר בין ההסתדרות למפא"י. וההסתדרות הייתה גם איגוד וגם מעסיק ולכן השתלבו בה גם שיקולים פוליטיים ואחרים ולא רק דאגה לעובד.

מייקל קלצ'קין – (כלכלן), טען שניתן להגיע למצב של תעסוקה מלאה, אבל לחצים פוליטיים מונעים זאת מהטעם שהאבטלה מאפשרת הפעלת לחץ על העובדים. החלופה הפחות כואבת מאבטלה היא קורפורטיזם – מדיניות של שיתוף פעולה בין הממשלה לארגוני העובדים. תחת שיתוף הפעולה הזה הממשלה נוקטת במדיניות ציבורית תומכת כלפי העובדים, ובתמורה לכך ארגון העובדים מפעיל מדיניות של ריסון תביעות העובדים. מעין שיתוף פעולה ביניהם.

במצב כזה מתחזקת הלגיטימיות של ארגוני העובדים, נשמר השקט התעשייתי (בגדול יש עבודה) ומובטחת מדיניות ריסון העובדים.

באופן בוטה ניתן לאמר שאינטרסים ארגוניים של ארגון הגג של העובדים מביאים למצב שבו הם פועלים כנגד ציבור העובדים.

כדי להגיע להסדר קורפוריסטי נדרשים 4 תנאים:

1. תעסוקה מלאה.

2. קיומו של ארגון גג של העובדים.

3. קיום מפלגת פועלים יציבה בשלטון.

4. אינטרס ורצון של ארגון העובדים והממשלה לשתף פעולה.

שלו מציג סקירה היסטורית של מה שקרה בישראל, ומראה שהדברים לא פעלו ע"פ חוקי הכלכלה.

בשנות ה 50- מפא"י וההסתדרות הצליחו לשמור על כוח עבודה ממושמע גם הודות למדיניות המכוונת לתעסוקה מלאה. שמרנו על כוח עבודה ממושמע ומרוסן ומנגד שמרנו על תעסוקה מלאה. הדבר נבע מהצורך למנוע ירידה מהארץ, לאייש צבא ועוד שלל מטרות אידיאולוגיות ציוניות שנבעו מהמצב של המדינה הצעירה. במילים אחרות – התעסוקה המלאה נוצרה על בסיס אידיאולוגי פוליטי מבלי שיהיה לכך כיסוי כלכלי.

את אותם גירעונות שנוצרו הממשלה התכוונה לכסות ע"י סיוע חוץ ותרומות. ע"פ הניבוי של קלצ'קין זהו השלב בו אמורות היו להתרחש תמורות לוויסות כוחם של ארגוני העובדים – היינו צריכים לראות בשלב זה מיתון או אבטלה, על מנת לווסת את הכוח של העובדים.

אבל, טוען שלו שבמקרה הישראלי אבטלה המונית לא הייתה אפשרית ואז השתמשו בווסתים אחרים בדמות יצירת מערכת ריבוד ויצירת חלוקה חברתית מווסתת. (אבטלה המונית בלתי אפשרית ולכן נוצר משהו יותר מתוחכם) האליטה קיבלו שכר גבוה ואת היתר שלחו לשוק המשני.

מערכת ריבודית זו נוצרה בשיתוף פעולה של ההסתדרות והממשלה במסגרת המדיניות שהעניקה הטבות למי שהיה מקורב לאליטה,את השאר שלחו לשוק המשני, המעסיקים נהנו מהטבות ואשראי, מפלגת השלטון זכתה בכך שתמשיך את ההנהגה ומי ששילם את המחיר הם העובדים בשוק המשני וסיוע חוץ.

זה היה תור הזהב של הקורפורטיזם בישראל. (קורפורטיזם זהו מושג חיובי עבור מעסיקים ושלילי עבור העובדים).

ההסתדרות שהייתה חלק ממפא"י נוהלה ע"י אנשים שמחויבותם הראשונה הייתה למפלגה ולא לציבור העובדים. היא לא הגנה על העובדים או מנעה את פילוח השוק, אפילו תרמה לפילוח השוק ויצרה שוק ראשוני ומשני. בסופו של דבר ההסתדרות הייתה מכשיר גיוס וסוציאליזציה של מפא"י (איגוד עובדים פועל יחד עם מדינה, המחויבות הראשונית שלו היא למדינה). העולים בשעתו לא התנגדו להסדרים כי היו חסרי אונים ותלויים בצרכים הבסיסיים שסופקו ע"י ההסתדרות. הם נאלצו להישאר נאמנים להסתדרות.

כל התקופה הזאת מאופיינת בחשיבה מאוד לא כלכלית – הכלכלה מושפעת מאוד מהפוליטיקה.

בשנות ה 60 – הגיע סוף למדיניות אבטחת התעסוקה המלאה. בעיקר בגלל שהמדיניות הפטרנליסטית (מתנשא/פטרון) של המדינה לא עמדה במבחן הכלכלי (נגמר הכסף). לכאורה אפשר לראות במיתון שבא לידי ביטוי בשנות ה 60 הוכחה לניבוי של קלצ'קין, אבל שלו טוען כי במדינת ישראל של שנות ה 60 המיתון והקורפורטיזם לא ביטלו זה את זה, משום שההסתדרות והממשלה לא היו שני כוחות מנוגדים השרויים במשא ומתן, אלא שתי זרועות של אותה מפלגה. ההסתדרות המשיכה להזדהות עם מטרות הממשלה ולא פעלה במיליטנטיות (לוחמנות) ע"מ להגן על העובדים.

מדיניות המיתון השיגה 3 דברים:

1. ריסון העובדים.

2. הפיכת המשק לתחרותי – (כי בתעסוקה מלאה אין תחרות) הכניסו אלמנט של תחרות.

3. ניפוי החברות הכלכליות הלא תחרותיות.

במאמר שלו חושף את המכניזמים/מנגנונים ששימשו את הממשלה וההסתדרות לוויסות עובדים ולמיתון דרישותיהם. במצב כזה היחסים הקורפוריטסטים מקבלים משמעות שמעבר לגבולות הויכוח הכלכלי הרגיל.

אם נסתכל על המשמעויות הנוספות של המדיניות הכלכלית בשנים אלה נוכל לראות שהיחלשותה של מפא"י וצמיחת הליכוד, כמו גם ירידת התלות של העולים המזרחיים בהסתדרות היו חלק מהסיבות שבגללן החליטה הממשלה וההסתדרות על מדיניות המיתון.

המיתון לא היה בגלל בעיה כלכלית אלא היה ליצור מצב משברי כי מפא"י התחילה להיחלש, העובדים הבינו שהתלות במפא"י לא חכמה וכדי לשמור על עצמם בשלטון יוצרים מיתון מכוון במשק. זה משרת את האינטרסים הפוליטיים של ההסתדרות שתמכה והייתה חלק מהתפיסה השלטונית. בעצם לא נתנו לטבע הכלכלי לעשות את שלו.

קלצ'קין טען שהאבטלה היא חלק מהיחסים שבין הממשלה לעובדים. על מנת להגיע להבנה ותוך מו"מ מחוסלת האבטלה (במדינות שבהן היה די כוח ארגוני למפלגת העבודה לשלוט בעובדים, ולהשפיע על הממשלה הגיעו למו"מ שהוביל לתעסוקה מלאה).

הניבוי הכלכלי יאמר שככל שהאיגודים יותר קורפורטיסטים וככל שהממשלה יותר סוציאלית כך יגדלו ההסדרים הקורפורטיסטים ויקטנו האבטלה והאינפלציה. ניבוי זה לא הוכיח את עצמו במקרה הישראלי שכן שלו מראה שגורמים היסטוריים חברתיים ופוליטיים ולאו דווקא היחסים בין הממשלה המעסיקים והעובדים הם שמכוונים את המדיניות הכלכלית.

הניבויים הכלכליים נופלים כשמדובר במדינת ישראל בגלל ההיסטוריה. תפיסה זו מגלה שמעבר לאבטלה קיימים מנגנונים רבים לוויסות עובדים ביניהם – התערבות במנה הריבודי, חלוקת משאבים, פילוח השוק, קיום יחסים קורפורטיסטיים. במקרה הישראלי היחסים הקורפורטיסטים כללו זיקות מפלגתיות שונות אמנם קלציקין ניבא קורפורטיזם בזמן משבר אבל שלו חשף את השבריריות של בלמי הקורפורטיזם וחשף את הסתירה בין מדיניות רווחה בתעסוקה מלאה לבין פילוח שוק ושליטה פוליטית ביחסי עבודה.

בסופו של דבר האבטלה בישראל הייתה מכוונת ושמשה לחיזוק הקורפורטיזם והמנגנונים האחרים ששימשו בעבר לוויסות (כדי לחזק את הממשלה ומפא"י ולא את העובדים).